קצת קרוב, קצת רחוק.

קשה לאהוב את עצמך,

קשה לקבל את עצמך,

קשה לבקש עזרה,

קשה להתמודד עם האמת.

הרגשה של אכזבה עוברת לך בגוף

אתה לא מבין מה עשית לא בסדר,

אתה מרגיש כאילו אתה לא שווה.

חבל שזה ככה צריך להיות,

השנאה מתגברת,

האמפתיה פוחתת.

הכאב עולה.

רק צריך להבין,

וצריך להאמין.

גם אם זה קשה,

אם נשיג את זה בדרך הזאת

בוודאי שלא נאבד את זה.

קשה באימונים- קל בקרב.

אני שונאת אותך על כל זה, באמת.

אני כבר לא מכבדת, מעריכה, אוהבת.

אני פשוט שונאת אותך.

הצליחה לך התוכנית. באמת שהצליחה.

וכל פעם שאני נמצאת במקום שיכול להיות שתיהיה בו,

אני בוחנת את המקום, ומסתכלת לכל הכיוונים, לראות אם אני יכולה לפגוש בך.

אני מחפשת אותך, ומדמיינת את הרגע שאני אראה אותך שוב.

זהו צריך להיות רגע מופלא.

כאילו לא ראינו אחד את השני כמה שנים טובות ואנחנו עדיין מאוהבים.

אבל סך הכל לא התראנו כמה חודשים, ובספק אם יש פה אהבה.

אבל עדיין,

אני מתפללת כל יום לראות אותך,

בא לי שוב לחבק ולהרגיש אותך.

גם אם לראות אותך לשניה..זה בסדר, זה יספיק!

נראה לי שאני מתגעגעת

  ואני שונאת את זה.

זו הרגשה נוראה.

כי אני יודעת שהיא לא הדדית יותר.

*פוי, כוסעמק*