וזה היה כל הסיפור...

לפעמים,כשאין עם מי לדבר.אני נושכת חזק את השפתיים.

עד שניהיה קצת כואב.

או שאני מסתכלת לתקרה,ומנסה לספור כמו נקודות יש בה.

לפעמים,אני מגיעה למיליונים,ולפעמים רק לאלפים.

לפעמים כשאין עם מי לדבר,אני חושבת מה היה קורה אילו.

ואז אני שוב נכנסת לקליפה שלי,

עד שאתה בא.ולאט לאט מרכך אותי.

ואני מתמכרת למגע שלך.מתמכרת עד אינסוף.

לפעמים כשאין עם מי לדבר,אני מתקשרת אליך.

ומחכה שני צלצולים,לפעמים שלושה,ואז מנתקת.

ולפעמים כממש אין עם מי לדבר,אני מחכה גם עד למענה הקולי.

וזה הכי עצוב.כי כל פעם זה מזכיר לי שאתה לא באמת פה,אתה רק בכאילו.

ואני אוכלת את הלב לבד.למרות שהיה לי נחמד לחלוק איתך את הלב שלי.

לפעמים כשאין עם מי לדבר,אני עוצמת את העיניים חזק חזק ומדמיינת שאני איתה,

וכל ההזכרונות צפים שוב,ואני מתחילה לבכות.אני לא יודעת למה כל שיחה איתה גרמה לי לבכות.

כשאני נזכרת בה,אני נזכרת שפעם היה עם מי לדבר.

והיום,לפעמים אין עם מי לדבר.