את יודעת. אני באמת מבינה אותך. באמתעצוב לי לראות שאת ככה. אני מנסה לחשוב ממה זה יכול לנבוע ואני מבינה רק חצי.

לפעמים מה שאת אומרת נשמע כמו רמז. רמז לדבר הזה,שאם עושים אותו אז לא חוזרים.

אבל את יודעת,לפעמים כדי לנסות ולחשוב קצת אופטימי.

תאמיני לי,אני מבינה שאת אומרת (או לפחות מבינים בין השורות) שרע לך.

אני מבינה שאת אומרת שהכל פה מזוייף. אני מבינה!

אבל נמאס לי להבין,אני רוצה להתחיל לעשות.

אבל מה אפשר לעשות? לדבר?

זה אפעם לא עוזר שתינו יודעות כמה הן טיפשים ופסיכים הם לא עוזרים.

מה עוד אפשר לעשות? אפשר לפעמים לחשוב על דברים טובים,אבל אז אתה מגלה שכל פעם שאתה שמח אתה מרגיש מזוייף. כאילו אסור לך לשמוח. למה? למה שלא יהיה מותר לנו לשמוח?

אני מנסה להבין מה קורה איתך,אבל אני לא יכולה וזה לא שאת לא רוצה,אני חושבת שאם הייתי מנסה יותר ללחוץ עלייך היינו מדברות,אבל שוב דיברוים לטעמי לא יעזרו.

את יודעת לפעמים גם לי רע. לפעמים גם אני רוצה עלשות את הדבר הזה שאם עושים אותו לא חוזרים..

אבל אני לא יכולה. כי אני פחדנית. ואולי זה דווקא טוב.

לפעמים אני חושבת שזה רק עניין של זמן,תקופה בחיים ושזה יעבור ושנמצא את המקום שטוב לנו בו. שאני  לא ארגיש מזוייפת שאני שמחה. כי אני לא צריכה תמיד להיוות בדיכאון.וגם את לא ואפילו שאת אפעם לא מראה את זה אני מבינה לפעמים. אני מבינה למה קשה לך. אבל אני שמחה. אני שמחה שהצלחת להתוודע לזה,להגיד לעצמך שזה פה ולא להתעלם.

אבל עכשיו שכולם תקועים לך בין הרגלים מה המילים שלי שוות?