ושוב אני נזכרת ברגעים ההם,אבל בעצם לא מצליחה לזכור כלום ממה שקרה שם.

ואני כ"כ רוצה לחזור לאותו רגע,כי הוא היה מקסים.

אבל מה שבא אחריו,זה פשוט רע.

זה מוריד אותי למטה.

ואני לא יודעת למה זה קורה כל פעם.

כי אם זה מצד אחד מוסיף לי כל כך לחיים,למה כל פעם אח"כ אני רק מורידה מהערך העצמי שלי?

כי אני יודעת שאני לא שווה אליהם,ושאני כ"כ רוצה גם להגיע לשם,אבל אין לי סיכוי.

כי אני לא מספיק טובה. ופאק ילדה יש לך עוד 5+ שנים עד אז אז למה זה כ"כ מעסיק אותך!?

אבל אחרי מה ששמעתי ביום שני,כן אני יודעת עד כמה זה קשה ועדכמה כמעט אין לי סיכוי.

אבל אני רוצה את זה באמת.

וכל פעם שאני נזכרת במה שהיה שם,אני רק חושבת לעצמי שאני לא אצליח.

אני רוצה להכיר אותה באמת. אבל היא לא נותנת היא כאילו סוגרת את עצמה,ואז אומרת משהו והולכת,ולפעמים זה מרגיש לך כאילו אתה לא אמור לבוא,כאילו זה מפריע לה,ואחרי מה שהיא אמרה אתמול,אני תוהה אם היא התכוונה לספציפיות של מה שקרה או לא..