לפעמי כשיוצא לי להסתכל במראה,אני רואה את הכיעור.

ואז אני חושבת לעצמי למה לעזעזל אנשים מתקרבים אלי?..:\

ואז אני שמחה שלא תמיד יש איתי מראה.

כי בלי מראה אני רואה את מי שאני באמת.

כי אני יודעת שהמראה משקפת את החיצוניות.

אבל את הפינימיות,רק אני יכולה לשקף לבד.

אולי אי פעם אנשים יתחילו לשים לב למה שמישהו משקף להם בעצמו. ולא המראה.

-

היום הבנתי את האופי הבאמת אמיתי שלה:P מצחיק לחשוב על זה חהחה.:D

אבל עיין. היה חסר לי משהו.

כנראה בגלל כל מה שקרה באותו יום.

ובכלל..

תמיד כשהיא מגעילה אלי אני מדחיקה את זה.

אבל אתמול.. פשוט התחלתי לבכות. ואני אפילו לא יודעת למה. כנראה הבנתי באיזה מצב מטומטם אני.

אני חייבת להתרחק משם. אבל אני לא יכולה.. כי אני רגילה לזה. כי זה הדבר שגורם לחיים שלי להיות משהו.

בעצם לא הייתי קוראת לזה חיים. סתם אובססיביות מעיקה.

חייבת להתרחק זה רק עושה לי רע.

ולמרות כל האבה שבי אליה,היא רק המודל,שאני בחיים לא אגיע אליו.

הוא חזר מהצבא
הוא נראה עייף נורא
אבל עוד מעט הוא כבר מגיע
שביל ישן שבשכונה
הוא חוצה לאהובה שמחכה
השכנים שבחלון
צוחקים, עוברים לדום
באפו הריח של הבית
לאמו שבכניסה
הוא מחליף ת'דאגה
בנשיקה

אבל בתוכו אקדחים שלופים
אנשים בוכים
הקוצים פורחים
אבל בתוכו אקדחים שלופים
זה תמיד כואב כשהפצעים פתוחים

בחלון כוכב עולה
היא רואה אותו בוכה
ואומרת "גם אני פוחדת"
הוא עונה לה "זה קשה לעזוב דבר יפה
כמו שאת".

שלשום. מישהו יקר הלך לעולמו.