מה עדיף לי? שישקרו לי?

או שיגידו את האמת הכואבת והאמיתית מדי?

אני לא בנויה לזה.

כן יש לי הזזדמנות.

אבל אפילו להתקשר לשם אני לא מסוגלת. אז יאך אני אהיה מסוגלת בכלל לעשות משהו?

היא אמרה שזה סתם שיגעון חולף.

אני יודעת שלא.

אבל כנראה שלהסתכל מהצד עדיף לי במקרה הזה.

אז לכל האנשים שטוענים שאם מאוד מאוד רוצים משהו זה אפשרי,

אתם טועים. זה לא אפשרי...

ואני טיפשה שבכלל דיברתי על זה,זה היה אמור להישאר בראש שלי בגדר חלום.

טוב לשכוח לשכוח לשכוח. זה מה שאני צריכה לעשות.

מחר בצפר. והדבר האחרון שבא לי זה ללמוד קולנוע. ולעשות בגרות בזה. בע.

ושוב אני נזכרת ברגעים ההם,אבל בעצם לא מצליחה לזכור כלום ממה שקרה שם.

ואני כ"כ רוצה לחזור לאותו רגע,כי הוא היה מקסים.

אבל מה שבא אחריו,זה פשוט רע.

זה מוריד אותי למטה.

ואני לא יודעת למה זה קורה כל פעם.

כי אם זה מצד אחד מוסיף לי כל כך לחיים,למה כל פעם אח"כ אני רק מורידה מהערך העצמי שלי?

כי אני יודעת שאני לא שווה אליהם,ושאני כ"כ רוצה גם להגיע לשם,אבל אין לי סיכוי.

כי אני לא מספיק טובה. ופאק ילדה יש לך עוד 5+ שנים עד אז אז למה זה כ"כ מעסיק אותך!?

אבל אחרי מה ששמעתי ביום שני,כן אני יודעת עד כמה זה קשה ועדכמה כמעט אין לי סיכוי.

אבל אני רוצה את זה באמת.

וכל פעם שאני נזכרת במה שהיה שם,אני רק חושבת לעצמי שאני לא אצליח.

אני רוצה להכיר אותה באמת. אבל היא לא נותנת היא כאילו סוגרת את עצמה,ואז אומרת משהו והולכת,ולפעמים זה מרגיש לך כאילו אתה לא אמור לבוא,כאילו זה מפריע לה,ואחרי מה שהיא אמרה אתמול,אני תוהה אם היא התכוונה לספציפיות של מה שקרה או לא..

כאילו פאק. כל פעם שמדברים עליה אז הכול סבבה.

אבל ברגע שהנושא עובר אלי זה כבר משעמם.

כאילו כל דבר שהיא עושה בחיים הוא מעניין וחכם וטוב.

אבל אני?! אני מתעסקת בשטויות שאפילו לא בא לה לשמוע עליהן כי זה רדוד וטיפשי ומשעמם,ואני צריכה ללמוד ממנה..

וזה לפעמים מעליב.

כאילו פאק היא מורידה לי את כל הבטחון העצמי.

היא רומזת לי כמה שאני גרועה בכל דבר שאני עושה.

ותמיד אני חייבת להקשיב לה ולעשות מה שבא לה כי היא יודעת יותר טוב ממני.

וזה כ"כ מעליב לפעמים,שהיא מראה לי כמה היא לא מאמינה בי וביכולת שלי.

ועד שהתחלתי קצת להאמין בעצמי,כל דקה שעוברת מורידה אותי לתחתית של בור שאין לו סוף.

וכל נפילה כזאת,מורידה אותי יותר ויותר.

אני לא יודעת מתי זה יגמר.