כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

מה עומד מאחורי הדברים

לפני 9 שנים נודע לך ולבעלך שה-X בוגד בי. הידיעה היתה שמועה בלבד, אבל אתם החלטתם שאני לא צריכה לדעת את זה.

במהלך אותן שנים אני עברתי מערכת סבוכה של נסיונות לפתור את משבר הנישואין שלנו, חייתי באשליה שיש מה לפתור ולא הבנתי למה כל פעם כשמגיעים למשהו משמעותי ה-X נסוג. היום אני יודעת, היה לו מה להסתיר, ואתם עזרתם לו מבלי לדעת את זה. בעלך אפילו שוחח איתי באותו זמן על רעיון הבגידה, שעה שלמה אצל אמא עברה בניסוחים שונים ומסועפים שעיקרם היה – אם אני חושדת, אם אני יודעת, הצעות שאומר לו שאני יודעת שהוא בוגד בי... שום דבר ענייני רק הצעות ברוח טובה. (רוח טובה??? ככה עוזרים???). הוא הגדיל ואמר שגבר השומע מאשתו שהיא חושדת כי הוא בוגד – מרגיש מוחמא מרעיון הקנאות הנשי וחוזר לאשתו. ואני, הפתיה, עדיין לא הבנתי למה הוא אומר לי את מה שהוא אומר. אכן פתיה.

אחר כך התחילו הגירושים. אתם עדיין שמרתם את הידיעה הזו בלב, לא חשבתם שמן הראוי שאדע על זה, שאולי זה ישנה את מהלך הגירושים מן הקצה אל הקצה, וזה באמת מה שהיה קורה. בכל מהלך הגירושים X היה צדיק הדור, זה שתמיד היה נאמן לאשתו, אני הייתי זו שבחרה ללכת ולשנות את חייה, שבגדה בו, הוא הפך אותי למפלצת אנוכית, לאחת ששייכת לכת (והיום את יודעת כמה זה מגוחך, אבל אז האמנתם לו), לאישה בוגדנית שמתחבקת (מתחבקת) עם החברים שלה בציבור ולכן ברור שגם שוכבת איתם, ומה היה לי לענות על זה? אני חושדת בך? רק תארי לך מה היה אם יכולתי לדעת, לא לנחש. את יכולה להבין את זה בכלל, כמה כוח היתה הידיעה הזו נותנת לי? אני לא בטוחה.

אני נאלצתי להלחם על חיי במשך 10 חודשים של מאבק מטורף, שהפסקתי אותו בויתורים פשוט כי לא יכולתי להמשיך יותר להלחם בו. כל אותו הזמן העדפתם לשתוק ולתת לי להלחם לבדי.

אני אפילו לא מזכירה את העובדה ששמרתם איתו על קשר, למרות שאמרתי כמה פעמים שאני עוברת סאגה מטורפת ושהאדם שאתם מכירים הוא לא האדם שאני חייתי איתו. שוב – החלטתם לפעול לפי ראות עינכם. עדין לא ראיתי בזה הפניית גב משפחתית, עדיין נתתי אמון ואמרתי שצריך לשמור על פרופורציות לפחות מהצד שלי, ואני לא אתנגד לקשר של המשפחה איתו. אגב, באותו זמן הוא הלך והשמיץ אותי מול כל אחד שהקשיב לו, ובעלך אפילו טרח להעביר אלי ספקות ושאלות מתוך מה ששמע מה-X, ולא פעם אחת (הייתי צריכה לחזור שוב ושוב על הדברים שלי כדי שתאמינו לי, כמה פעמים X היה צריך לשכנע אתכם שאני הדפוקה והבוגדנית?).

מכיוון שאני הייתי עסוקה בלשמור על חיי לא ניסיתי יותר מדי להסביר איפה אני עומדת. חשבתי שלהגיד פעם אחת זה מספיק, אבל גיליתי שלא שומעים אותי גם אחרי כמה פעמים ולכן נתתי לדברים להתנהל מעצמם.

אבל אני יודעת שאמרתי, כי לעומתכם אמא שמעה, מהר מאד היא הבינה מאיזה גיהנום אני מנסה לשלוף את עצמי, ותמכה בי בכל דרך אפשרית, בכתה איתי ושמחה איתי וראתה איך אני מצליחה להחלץ משם למרות כל החרא והאלימות המילולית שהוקפתי בה.

שבוע אחרי שהתגרשתי באת ואמרת לי שכבר חמש שנים את יודעת שה-X בוגד בי.

אין לך מושג איזה שבר הסיפור שלך גרם לי.

אמא היתה בשוק שלא אמרת לי את זה קודם.

ב-X חשדתי כבר מזמן אבל לא היתה לי הוכחה, זמן קצר אחרי זה הבייביסיטר עברה לגור איתו, ואז התברר עומק הבגידה – מישהי שהיתה בת בית אצלי שוכבת איתו כבר כמה שנים ואני הפתיה שכולם יודעים ומדברים עליה מאחורי הגב, שאחותה וגיסה יודעים אבל לא טורחים ליידע אותה – אני ממשיכה בחיים כאילו כלום.

אבל זה לא העניין העיקרי, מה ששבר אותי הוא שסמכתי עליך.

אחר כך אמרת סליחה ובנשימה אחת הוספת שבעצם את לא חושבת שהיית צריכה לספר לי שמועה חסרת בסיס, ניסית להמשיך ולשכנע אותי שאת צודקת. זו סליחה?

בעלך הגדיל לעשות וניסה גם הוא לשכנע אותי שאתם בסדר ואני סתם באה בטענות, ובהשאלה שאל אם הייתי יודעת שהוא בוגד בך האם הייתי מספרת לך, וכמובן לא האמין כשהשבתי בחיוב, הרי זו לא הדרך שלכם.

אז איבדתי אמון בך, באחותי הגדולה, זו ששנים היתה כמו אמא בשבילי, אחר כך חברה הכי טובה, ואחר כך הלכה לאיבוד.

היום אני רואה איך את ואפרים בעצם לקחתם שליטה, החלטתם בשבילי מה כדאי לי לדעת ומה לא.

מי אתם שתחליטו על החיים שלי?

מה אני - סכיזופרנית שצריך לגונן עליה?

שיתפת אותו בכל הסודות שלי, גם באלו שלא היה הגיוני שתספרי לו (ואני הבנתי את זה אחרי עוד כמה שיחות מוטיבציה שהגיעו ממקום אינטימי שעצם העובדה שהוא יודע הפתיעה אותי כל פעם מחדש) עמדתם מהצד עם עיגול של קדושים מעל הראש והרגשתם הכי צודקים בעולם. בשלב כלשהו הפסקתי לספר לך הכל כי הרגשתי שמשהו שם לא נכון, משהו גורם לי להיות פתוחה וגלויה, ולקבל חוסר סודיות וחדירה לחיי ברמות לא הגיוניות, ועדיין לא הבנתי מה עומד מאחורי זה.

בינתיים אני הסתדרתי, אני צלחתי את הדרך הזו בגבורה. בקושי יצאתי ממנה בחיים, לקח לי כמה שנים להתאושש מכל המהלומות שעברתי, שאת כבר לא יודעת מהן כי יש שתיקה בינינו, כי האמון אבד.

ניסיתי לבסס את חיי, אבל מול כל צעד שלי שהיה כרוך בהסכמה משפחתית שמת רגל. את היום זוכרת מה שאת רוצה לזכור אבל אני יודעת שלא הצלחתי לבנות מעל אמא כי העלית התנגדויות, שלא הצלחתי לשכנע שאבנה משהו שיעזור לי להתפרנס כי כרגע אין לי עבודה, גם לזה שמת רגל, אמא רצתה לפנות לי חדר עבודה מהר ככל האפשר אבל את התעקשת להפוך את זה לפרוייקט אינסופי במקום לאפשר לתכנן קומה אחת שהיום כבר היתה מוכנה ופעילה. החדר כבר לא דרוש, אני גרה היום במבנה שאוכל לי את שאר החסכונות רק כדי שאוכל להתחיל לעבוד במה שאני יודעת, העזרה של אמא כבר לא מגיעה אלי, אבל אולי האח שלנו ירויח מזה.

היום עם כל סיפור הבית אני רואה את זה שוב, לאור העובדה שאת בעצמך אמרת שאין לך יכולת ניהול, שיש לך יכולת עשייה עצמאית, אני מתפלאה שאת ממשיכה ללכת באותה דרך.

את מחליטה מה אמא דואגת, את מחליטה איפה יהיו קשיים, את מחליטה מה מותר ומה אסור, וכל מה שאני אומרת נתקל בחומת התנגדות ראשונית. את לוקחת פיקוד, לא מקשיבה באמת, מחליטה בשביל כולם מה הכי טוב, מחליטה לפי רמת הידע שלך, לפי הלחץ שלך, ולא מוכנה לשיתוף אלא אם אני צועקת ומתעצבנת.

חייתי פעם עם אדם כזה שצריך היה לצעוק כדי להזיז דברים, לא חשבתי שאצטרך לעשות את זה בתחום המשפחה, חשבתי שבמשפחה שומעים אותי גם כשאני מדברת בשקט.

אז אני מצטערת שאני מתפרצת כל פעם מחדש, אבל אני פגועה מהשתלטנות שלך שגרמה לי נזק עצום בחיי הגירושין שלי, אני פגועה מכך שבעצם את עדיין חושבת שפעלת נכון, את לא מבינה את עומק הפגיעה שנפגעתי ממך ובעלך, ומכאן אין אפילו בקשת סליחה מהכיוון שלך אלא הוכחת הצדק, ואני עם הצדק האבסולוטי גמרתי. את אולי צודקת מבחינת היכולת שלך להגיד לי את האמת, אבל חוסר היכולת שלך פגע בי, אחותך, ברמות הכי עמוקות שאפשר.

את ממשיכה לשלוט היום בדברים שמסביב, מנסה לארגן הכל כמו שאת חושבת לנכון, לא מקשיבה למה שאני אומרת בשקט, בעצם שום דבר לא השתנה באמת.

אני ממשיכה לכעוס, גם את הכעס הישן, וגם את זה החדש שהוא בעצם אותו אחד.