יש אחד שכתבו עליו שחטף שתי מכות רציניות בראש בהפרשי זמן, והיום הוא מרפא אנשים באנרגיות.
יש את ביירון קייטי שהיתה בדיכאון עמוק לאורך שנים ואז הגיעה להארה משלה.
בטוח יש עוד הרבה כאלה, שמשהו זעזע אותם עד כדי יצירת קצר כלשהו, ומאותו רגע הם השתנו לחלוטין.
כאילו כבה איזה חלק שכל הזמן מחזיק את ה"נורמאליות" יציבה, וכשזה נעלם - יוצא דבר חדש ו"לא נורמאלי".
הם לא מנותקים מהמחשבה, כי הטיפול שלהם ממוקד מחשבה לחלוטין, אז זה לא לעמוד מהצד ולתת לאנרגיה לזרום, אלא להיות שם אבל עם עוד משהו שהשתחרר ועכשיו זורם יחד עם המחשבה.
אני יודעת שיש בי חלק שמרפא בקסם
אני יודעת שיש בי תובנות שרק מחכות לצאת
אני עובדת עם המחשבה בלי להתעמק בזה, אבל אין לי משהו משוחרר שמצטרף לעסק.
אני לא באמת רוצה להיות במיטה כל היום בדיכאון מוחלט, או לחטוף אבנים בראש כד ילשחרר, נראה לי שאפשר גם אחרת. אני מחפשת את האחרת הזה.
אתמול הבנתי גם מה היה כל-כך טוב בפונה -
קודם כל זה הזכיר לי את החלק הטוב של ילדותי - מקום שבו הכל מתבצע בלי שאהיה אחראית על זה - האוכל, הנקיון, הכביסה וכל שאר השירותים. אחר כך - אנשים דיברו שם את השפה שלי, לא הייתי צריכה להסתיר מי אני, וזה היה בסדר, הייתי חלק מהמקום באופן טבעי. אני לא זוכרת שאי פעם הייתי חלק ממקום כמו שהייתי שם, ממש התאים לי. נכון שהייתי זמן קצר ביותר, אבל זה הספיק כדי לצוף בתוך תחושה של אושר.
אז מה עכשיו? הרי כבר אין קיבוץ, ואין מקום שיש בו אנשים המקבלים אותי כמו שאני (אפילו האשרם שבהתחלה התאים - הפך להיות מרכז פסטיבלים) ובין שאר הרוחניקים אני לא מוצאת את עצמי.
היה לי מפגש בסופר עם מישהי מהקיבוץ, פעם ראשונה שהיא פוגשת את הזוגי. היא שידרה לי במילים מפורשות שהזוגיות הראשונה שלי היתה יותר טובה. נו, מה אפשר להגיד לה - תקראי את הבלוג ותדעי את האמת?... אז עזבתי את זה ונפרדנו בחיוך. בבית שמתי לב שהעניין השאיר בי מתח כלשהו, ובדקתי מה מטריד אותי. האישה הזו מייצגת את העולם הישן שלי, זה שתמיד היה לי חשוב להיות מקובלת בו, להיות חלק ממנו. היא לא מכירה אותי, מעולם לא הכירה, אבל חרצה דיעה (בורה ומטופשת למדי) על מי ומה אני, וזה מה שמוליך את ההתנהגות שלה. כמו רוב האנשים בקיבוץ בעצם. לאורך השנים זה היה ממש חשוב לי, אבל פתאום הבנתי שהחשיבות הזו ישנה, שהיא לא רלוונטית היום, שאפשר לשחרר אותה. הנורמות הקיבוציות עצרו אותי, ואין כל סיבה להמשך להחזיק אותן ברקע. אני יכולה לשחרר אותן ולהמשיך להיות מי שאני, בלי כל מיני תחושות אשם שאני לא מתאימה לקבוצה, שאני שונה.
אני גאה להיות שונה, ואני בטוחה שאני נורמאלית לחלוטין עבור אלו שאני דומה להם. איך אמרתי - היא לא הקהל שלי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
