כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

הלכנו לבקר חברים שעברו לבית חדש לפני כמה חודשים. לקח לנו זמן להגיע אליהם, אני משערת שהעובדה שהם גרים במקום בו חייתי את רוב שנות חיי כאישה נשואה גרמו לחוסר החשק הזה.

נסענו ברחובות העיר וראיתי את השינויים שחלו בה בשלוש השנים שלא הייתי באיזור, ועוד יותר את מה שלא השתנה. אחר כך הגענו לשם, שכונה נחמדה אם מסתכלים על המקום ללא שיפוט. חצר קטנה ומסודרת, בית מתאים לזוג עם ילד שעוד מעט יגיע, ואפילו לעוד שני ילדים אחריו. ממש מסודר נחמד. הזוגי שאל אותי מה דעתי על המקום, ביקש שאנסה להיות אובייקטיבית. אמרתי שבאמת נחמד, אבל אני עדיין עם אותה תחושה של רצון לצאת מהשכונה הזו לכל מקום אחר אפשרי.

יצאנו מהם ועשינו סיבוב לבקשתי לראות את הבית שמכרתי, שהיה שלי למשך כמה דקות (רשמתי על שמי כדי למכור למחרת או משהו כזה, מי זוכר עכשיו). זה שקנה ממני היה במקרה בחוץ, הציץ לראות מי זה שעובר ומאט. לא נעצרנו כדי להגיד שלום, רק הסתכלתי שוב על הכניסה. לא השתנה הרבה. הם צבעו את הבית בצבע אחר, השאירו את הציור שלי על החומה מסביב למספר של הבית, והמכונית בכניסה שונה משלי...

המשכנו ברחוב, ראיתי אפשרויות רכישה של אותם בתים שהיו למכירה לפני כמה שנים. כמו שאמרתי - אין שינוי.

בבית הכנתי ארוחת צהרים ובזמן שהתבשלה ראינו עוד פרק מהסדרה הידועה - H.I.M.Y.M או בעברית - איך פגשתי את אמא שלכם. דוקא בפרק הזה ראינו איך לילי ומארשל מסתבכים בקניה של בית שלא מתאים מכל הבחינות האפשריות, כולל סרחון בשכונה שהרגישו אותו רק אחרי שקנו את הדירה. הזכיר לי נשכחות (לא הריח, התסבוכות).

בזמן ההתעסקות עם התבשילים הבנתי משהו -

בית התקשר לי לכל מה שלא מצא חן בעיני בחיים:

הקנייה של הבית ההוא התבצעה שנה ו-8 חודשים אחרי החתונה. כל התוכניות שלי לטיול מסביב לעולם - היה כרטיס (נא לשבת בזמן שאני כותבת את זה) - ישראל-לונדון-ניו-יורק-ריו-לונדון-ישראל: מתנה שקיבלנו לחתונה כדי שנוכל לכייף לפני שמתיישבים במקום, אבל בגלל קניית הבית פתאום לא היה כסף לזה. לא להאמין שויתרתי על הטיול שכל חיי נכספתי אליו, רק בגלל גחמה של הבעל ההוא.

הבית עמד 3 שנים ריק כי לא רצינו באמת לעבור לשם, מקום בסוף העולם, בית ישן ומסמורטט לחלוטין לא מכירים אף אחד... היה לנו טוב איפה שגרנו בשכירות, אבל בסופו של דבר עניין הכסף דיבר (לא מדוייק - ה X רצה לעבור כדי שנוכל אחר כך לצאת לשליחות, נסיון שכילה לנו את הכסף המועט שהיה וניפץ עוד חלום שהיה לי) ולא היתה ברירה אלא לעבור לעיר הזו, רחוקה מכל מה שהיה לי באותו זמן - עבודה, לימודים, משפחה. אבל שוב ויתרתי לטובת הבית.

עברנו לבית. לא מדברת על מצבו הפיזי, בזכות הבית הזה למדתי להיות שיפוצניקית ברמות גבוהות ביותר. השכנים לא האירו פנים, פעם ראשונה שנתקלתי בחומות של שתיקה, וכל מה שחשבתי עליו היה שזה זמני, שעוד שנה שנתיים נמצא מקום יותר טוב לעבור אליו, רק לא לקחתי בחשבון שה-X לא רצה באמת לעבור למקום דומה, הוא רצה קיסריה, כפר ורדים, חווה גדולה בערבה - כל מה שלא מציאותי מכל מיני סיבות. אה, כן, גם בית על הצוק בבית ינאי... בקיצור - כל מה שלא היה כסף לרכוש. אפילו פעם ראינו בית בכפר ויתקין, היה די אפשרי מבחינתנו, אבל צמוד לרפת (שעד היום פעילה) וחשדנו שזה יהיה די מסריח לאורך זמן. מבחינה כלכלית חבל שלא ביצענו את הצעד הזה, מבחינת איכות חיים - לפחות שם הסכמתי איתו שלא ממש כדאי לגור צמודים לרפת. זה כבר ויתור גדול מדי שאפילו הוא לא הסכים לו.

בית בשבילי היה מין כלא, מקום מבודד שנבחר בקפידה על ידי ה X, עם חצר גדולה, עם אירוח של חברים כי זה היה נחמד לבוא אליו - המון אדמה ונחמדות, אבל כלום בפנים... ׁ(אני לא רציתי את הבית הזה, חשבתי שאם כבר קונים אז אין מה למהר, אפשר לבחון עוד אפשרויות, אבל הוא ממש היה לחוץ), מקום שאין לי בו חיים, אבל השתדלתי לעשות את המיטב כדי להסתדר.

אחרי שההלוואה הענקית הראשונה נגמרה עשינו שיפוץ קטן, בעיקר כדי למכור ולעבור הלאה, ואז הוא החליט שצריך להחליף את הגג. ההחלטה הזו התחילה מגג והגיעה לזה שבנינו בית שלם מהתחלה, הוספנו קומה, פעלנו בלי תוכניות וכמובן בלי רשיונות, ויצא משהו שהיווה פשרה, עוד פעם.

את הבית הזה מכרתי והחזרתי חלק ענק מהכסף לטפחות, לא נשאר הרבה.

לבנים שלי אין חברים מהמקום

לי אין געגועים למקום

מעולם לאורך כ 20 שנה לא יצרתי קשר כי כל הזמן דמיינתי את עצמי יוצאת משם למקום אחר.

בסוף יצאתי, הנה אני לא שם, הנה אני משוחררת מכבלי הבית ההוא, אבל השארתי לי כבלים סמויים שיצאו היום אל האור (משלושה כיוונים - החברים, הבית הישן, התוכנית בטלויזיה) כדי שאראה ואדע מה עוצר אותי וגורם לי חוסר חשק בכל פעם שמדברים על בית -

אני עדיין כבולה בכל העצב והאכזבה מהבית ההוא, אני עדיין מאמינה שבית יכבול אותי למקום, לא יאפשר לי לעוף.

אז עכשיו שאני רואה את זה אני מנסה לבנות משהו חדש (נראה אם יצליח) -

היום אני עם בן זוג שמאפשר לי לעוף לאן שאני רוצה. מקטר על זה אבל באמת הוא לא כובל אותי, הוא מסכים לשגעונות שאני מעלה מדי פעם. אני עדיין נותנת כוח לקיטורים ושוכחת שמאחורי זה אין כבלים, אבל כשאני זוכרת אני יכולה לזוז לצדדים בלי להתנצל. נכון, אני עוד לא רגילה, אבל לפחות אני מודעת לזה.

בן הזוג הזה רוצה בית כמו שאני רוצה, הוא מתחשב בדעתי, לא הולך וחותם על קניה רק כי הוא רוצה.

שנינו הרגשנו נכון באותם מקומות, והרגשנו לא נכון במקומות אחרים.

אנחנו חושבים דומה על הבניה

אבל בעיקר אנחנו חושבים דומה על החיים.

אני לא רוצה שהבית שלנו יגזול מאיתנו את החיים, לא רוצה שיעלה יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, רוצה לחיות. גם הוא.

בית זה מקום שנעים להיות בו, לחזור אליו, להתחמם ליד האח או לשבת בצל של העץ הגדול במרפסת הקרירה, ובעיקר זה המקום שתמיד יהיה שלנו, גם אחרי חודשים של טיולים בחו"ל.

ואם אני יכולה לראות את הבית שלנו ככה, אז אולי אני יכולה לשחרר את הפחדים הקשורים במושג בית.

(יש לנו בית לקניה במחיר מצחיק של 15,000$, רק צריך למצוא אדמה לשים אותו עליה. אחר-כך נבנה את כל הבפנים. יש למישהו אדמה למכור?).

אני רוצה נוף, אויר פתוח לפחות לכיוון אחד, שאפשר לראות רחוק.

ים זה טוב בשבילי אבל לא בשבילו

יער זה טוב בשבילו אבל לא בשבילי (אלא אם יש כיוון אחד פתוח ואז זה בסדר גמור).

שנינו לא בעד מדבר, למרות שמצפה רמון נחמד (אולי נשקיע שם בעתיד)

הצפון טוב אבל בשבילי צריך שיהיה לא רחוק מדי מהמרכז.

זה בערך...