התחיל היום, התחיל עם כאב ראש. זה השניצל הצמחי, אני בטוחה, משהו שדומה לשניצל טבעול אבל כנראה חיקוי כל-כך עלוב, ששמו בו חומרים כדי להסוות את העליבות, והחומרים האלה הכאיבו לי את הראש.
ניסיתי כל מיני דברים וככה התחלתי את היום על התחלות.
בבוקר הלכתי להסתפר. קבעתי כבר בשבוע שעבר, ולמרות שבקושי נפקחו לי העיניים בבוקר, הצלחתי לנסוע אליה ולהסתפר. היא חפפה לי את הראש עם מסאז' כל-כך נעים שהעור שלי סמר מעונג. אחר כך סיפרה לי סיפורים וסיפרה אותי קצת קצר, הכל במיומנות של שנים. יצאתי מביתה ונסעתי לביתי, לא עצרתי בדרך למרות שרציתי לקנות משהו לעשות מרק. איכשהו הרגשתי שלא יהיה לי כוח לזה היום.
בבית חפרתי לעומק בנושא הורמונים. החלטתי שכל עניין חוסר האיזון הגופני קשור לתקשורת ההורמונלית של הגוף, כי הכל היום מתבסס על תקשורת אז גם זה, וכנראה שיש איזה שיבוש בעקבות החשיפה התקשורתית, וניסיתי להביא מעט שקט למקום ההוא במוח שנקרא היפותלמוס. העניין הוא שלא ידעתי מספיק על ההיפו-תלמוס (אני כבר אמצא לו שם נחמד קצר יותר) אז נכנסתי לגוגל והתחלתי למצוא חומר, לכתוב על דפים ולסמן במרקרים את הדברים החשובים.
הגעתי לאיזו מסקנה שכתבתי (לא זוכרת מה זה היה) ועשיתי לי טיפול. זה הרדים אותי תוך שניות ספורות, עד שהתעוררתי לצלצול טלפון מיותר, שגם בקשר אליו לא זכור לי יותר מדי. הטיפול לא עזר, לקחתי כדור. עכשיו אפשר להאשים את הכדור בזכרון המחוק שלי.
הניירות זרוקים על השטח ליד הפוף ששכבתי עליו.
הלכתי לאכול משהו, הוצאתי כל מיני דברים להכין כל מיני מאכלים, אכלתי שאריות סלט עם ביצה ולחם (היום אני אוכלת הרבה לחם) וכל הדברים נשארו מחוץ למקרר בבלגן.
הלכתי לקרוא קצת, שני ספרים מונחים על השולחן, קוראת לסירוגין.
הלכתי לכתוב במחשב, יותר מדי תוכנות נשארו פתוחות כשנתקע, כולן נסגרו בחוסר תגובתיות שלי.
הוצאתי את הצמר לסרוג קצת (נזכרתי שפעם רציתי לסרוג), עכשיו הכל זרוק על השטיח.
מתחשק לי לא לדפוק חשבון לכלום ולאף אחד, להשאיר את הכל ככה, להיות בבלגן של חוסר כוח ושל עייפות, של הרגשה לא טובה במיוחד, של להכנס לדיכאון קל, אבל הזוגי שלי עוד מעט מגיע הביתה, לא מגיע לו שאני אהיה ככה כשהוא בא, אז אני כבר הולכת להכין לו קפה, לשים כל דבר במקום שלו (או סתם לדחוף את הדברים לארון שהבלגן יהיה פנימי ולא חיצוני, ולהרגיש שבכל זאת הצלחתי לפחות לסדר אחרי היום, שלא נכנעתי לתשישות המוחית שלי. גם על זה אני יכולה להתמרמר - שאני לא יכולה להיות בלגניסטית באמת, אבל זה לא נכון - אני יכולה להשאיר את הכל ככה, הזוגי לא מגיב לדברים האלה שלי מעבר לדאגה קיומית, הוא מאפשר לי להיות בבלגן, זה רק אני שלא מאפשרת לי. למה? ככה. כי ככה חינכו אותי, ככה התרגלתי.
אני רוצה לשנות את מי שאני, חשבתי להוריד אות אחת בשם, לשנות את הנומרולוגיה.
אם כבר השתניתי עד היום, אז כדאי לשפר גם את הכותרת, לא?
שלחתי שאלה לחברה שיודעת דברים כאלה, היא תגיד מה דעתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
