ככה כתב לי מישהו, ואני הבנתי שזה מזמן לא כיף בשבילי. זה חלק ממשהו שאני צריכה בשביל הבריאות, מה שמחזיק אותי ברמה סבירה יחסית של נשימה, של כל שאר הדברים שמפריעים לי לחיות את חיי בשקט, ולאחרונה אני לא מתרגלת כי הבריאות לא לוחצת עלי עד כדי כך (כלומר - הגב עוד לא צועק, רק מדבר).
פעם זה היה כיף, אחר כך מת המדריך שלי וזה הפך להיות משהו אחר, שהתפתח לכיף מסוג שונה עם המדריך הבא, שהלך בכעס החוצה ושוב המקום הפך להיות מטרד בדרך קדימה, במקום כיף לאורך כל הדרך.
אני מתבוננת באנשים שנמצאים שם איתי וחושבת שלפחות משהו אחד משותף יש לי איתם - כולנו באים מרצוננו החופשי לתרגל ולהזיע, ואפילו נהנים מזה, אז אם יש משהו משותף לי ולהם, יכול להיות אולי כיף איתם, אבל לא הצלחתי לעבור את סף הכיף הזה כבר הרבה זמן, הכעס מכסה על הכל.
טוב שאני מלמדת, זה משאיר אותי עם אחיזה קלושה בתנועה, בידיעה שאני עדיין שם. מין בדיקה שבועית לראות שלא התרחקתי יותר מדי.
אתמול התחייבתי לתרגל כל יום שוב פעם, אולי כל הדיון שנפתח לי עם ההוא שמחק אותי בטעות הגיע כדי שאראה שיצא לי החשק, כי הלך לי הכיף. אולי כל הרעיון הוא להחזיר את הכיף לסיפור, לשכוח שאני צריכה ולזכור שאני רוצה.
יכול להיות. על כל פנים - אני יושבת ושוב דוחה את התזוזה מרגע לרגע. נוח יותר לשתות קפה ולאכול טוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
