כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

ולא רק שהרבה זמן לא הייתי, הבנתי שיש שני סוגי כתיבה - זה שהייתי רוצה לחשוף בשמי האמיתי, וזה שאני מעדיפה להשאיר בעילום שם.

בהתחלה הכל היה חסוי, המקום הסודי הזה הציל את נשמתי ששואפת להוציא הכל לפחות על המסך, ורוקן את המחשבות לתוך מילים אמיתיות, ואם אסור שידעו - אז יש מקום סודי. אבל לאחרונה אני רוצה להגיד לעולם כל מיני דברים, וחשוב לי שידעו שזה בא ממני, אז מצאתי מקום גלוי לחלוטין שבו אפשר לכתוב כל מיני הגיגים, אני מפרסמת את דברי ברבים, לא זוכה לתגובות אבל זה עוד לא כל-כך משנה, העיקר שיש משהו כתוב וגלוי.

נשאר המקום הזה, בדרך כלל אני באה כאשר יש מועקה, מצוקה, משהו לכתוב עליו רק לי, לזוגי שלי ולמסך, והנה גיליתי שמתחילים כל מיני רעיונות שלא מתחשק לי לחשוף לאחרים, אבל כן מתחשק לכתוב, ואני מוצאת את עצמי חוזרת לכאן. השם והסיסמה חרוטים בזכרון כל-כך חזק, שאין שום בעיה לחזור.

מה רציתי לכתוב היום?

לאחרונה אני מדברת המון על שינוי. אני מדברת כל הזמן על שינוי, אבל הבנתי משהו חשוב ביותר שמתאים לי ואולי לא לאחרים. הזוגי שלי חושב על מה שהוא רוצה שיהיה, והוא מתקדם לקראת החשיבה הזו. לפני כמה שנים כתבו את הספר "הסוד" וחשבו שגילו איזה סוד גדול, אבל בעצם זה אותו הדבר - לחשוב על מה שרוצים כדי שהמשהו הזה יתחיל להיות מציאותי, עוד לפני שהמציאות מגיעה אליו.

גיליתי שאני צריכה לחשוב על האדמה עליה אני עומדת.

כל הזמן נראה לי שאין לי אדמה מתחת לרגלים, וקשה מאד להסתדר בחיים בלי אדמה מתחת לרגליים.

כל האנרגיה זורמת למטה ונעלמת, השיטות שהמצאתי לא ממש עזרו לי (יותר עזרו לאחרים), ועדיין אני לא עומדת יציב.

לאחרונה אני אוספת כל מיני תובנות ומגיעה לכל מיני תשובות, והיום היתה לי תחושה שבעצם אני זקוקה ליצור לי את האדמה הזו, אני צריכה לראות שיש לי אדמה מתחת לרגלים כדי שאוכל לעמוד יציב ולהתחיל לזוז קדימה ולמעלה.

כשאין כסף אין יציבות, אין בית, אין עבודה קבועה ואין הכנסה מסודרת, אין פנסיה, ואין לתת לבנים את המינימום שאני רוצה לתת. זו תחושה מחורבנת, אין אדמה מתחת לרגלים. אני כל הזמן חושבת על כסף חושבת איך להגיע למצב שיש הכנסה, כדי שסוף סוף אוכל להרגיש יציבה קצת. לפני ימים ספורים הגעתי לעוד תחתית - ביקשתי מחברה הלוואה לטווח קצר, עד שאוכל להחזיר לה ממקורות אחרים. זה גבול שלא חשבתי שאגיע אליו, והנה הגעתי.

הבנתי שמה שאני צריכה עכשיו הוא תחושת היציבות, כדי שאוכל להמשיך הלאה, אז זה מה שאני מדמיינת לעצמי - שהנה האדמה נוצרת לי מתחת לרגלים, הנה אני מתחילה לעמוד על שתי הגלים כמו שצריך ואז הכל מתחיל להסתדר. לא משנה איך מסתדר, רק בטוח שיתחיל, כי אני יכולה לעמוד בלי לרעוד.

יחד עם זה החלטתי לאמץ לעצמי זהות חדשה.

אני בודקת עם הזוגי שלי מה הוא מוצא בי, שואלת הרבה שאלות אותו ואותי, מגלה כל מיני אמיתות שאני מוכנה לחיות לפיהן.

התדמית העצמית שלי שונה, ואני הולכת לקראת התדמית הזו. זה יותר עניין של תחושה, של ידיעה שאני יכולה להיות גם אחרת, שאני יכולה להראות אחרת. עמדתי מול הראי וראיתי שבעצם אני נראית הרבה יותר צעירה ממה שאני רואה אותי, הבנתי שזם זה המראה שלי, אני רק צריכה להכנס אליו. אז אני מתחילה למצוא אפשרות לשינוי, אני זהירה ביותר במילים שלי, לא כותבת שאני מתחילה להשתנות כי זה קצת יומרני, אבל אני בתוך תהליך שיכול להיות הרבה יותר טוב ממה שקרה עד היום.

עוד סימן לשינוי -

אני כותבת את כל זה רצוף בלי הפסקה, למרות שהזוגי שלי נמצא לידי.

בשנה האחרונה בכל פעם שהתחלתי לכתוב כאן היה משהו שהפסיק אותי, בדרך כלל הוא קרא לי פתאום, או אמר משהו שניתק את קו המחשבה, או כל דבר אחר שהוציא אותי מהמסך ואחר כך כבר לא היה טעם להמשיך, ולכן רוב הזמן היו התחלות שנמחקו.

הנה אני כותבת רצוף ללא הפרעה, למרות שזה זמן שלנו, שאנחנו אחרי צפייה משותפת בפרק מסדרה, לפני יחד של ללכת לישון חבוקים ונוגעים, ואין הפרעה.

אני מאמינה שיש משהו מכוון, ובכל פעם שהיתה הפסקה בכתיבה כי הוא קרא לי - ידעתי שזה בכוונה של אותו מכוון, שלא כדאי שאמשיך לכתוב. אז הנה עכשיו אני יכולה לשים כאן את כל המילים, וזה עוד סימן שהכל כרגע נכון.

יופי בהחלט.