כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אני מסתכלת על המסך משמאל ורואה שאני עדיין בת 48. לא הגיוני, אבי כבר כמה זמן מציגה את עצמי בתור אחת שהגיע לגיל 49. אני עדיין חושבת שעצם העובדה שתמיד הייתי הכי קטנה, גורמת לי להתגאות בגיל שלי, אבל אני בטוחה שיש חלק בכך שאני נראית ממש טוב יחסית לאחת שעוד מעט מגיעה לגיל 50.

48 זה גיל מיוחד, כי יש בו חלוקה נפלאה של המון מספרים, הוא מספר גמיש, כזה שמבטיח כל מיני דברים לעתיד אני אוהבת מספרים שמתחלקים ב 12, יש בהם משהו שורשי, אמיתי, מבטיח.

מסתבר שבניגוד לגמישות המספר הזה, השנה היתה מחורבנת ללא כל ספק. אני לא הולכת אפילו לספור עד כמה, אבל יצאו ממנה תובנות חד משמעיות, כאלו שלא נעים לדעת אותן. בסרטים גם אם אתה מפשל, ואתה עדיין בצד של האנשים החיוביים, אז כל פאשלה שלך תהיה מדרגה לצעד הנפלא הבא.

החיים הם לא ממש סרט,

בטח שלא סרט הודי, אבל הבלוג הזה הודי לחלוטין, עם עליות וירידות וכל מיני התלהבויות ואכזבות, כי את היום-יום אני לא רושמת כאן, אלא רק רגעי שיא או שפל, וסרט הודי הוא מין חיבור מושלם של שיאים ושפלים, כמעט ללא אמצע.

אם החיים היו סרט, וכל הטקסטים היו מתקיימים, אז מכל המעשים הטובים שאני עושה באופן כל-כך אוטומטי, היה יוצא משהו טוב שחוזר אלי בחזרה. אם זה היה סרט, אז הגיס המניאק שבטעות יש לי, היה חוטף על כל הפגיעות שפגע בי לאורך השנים, מתישהו זה היה קורה. אולי בעצם קרה, כי עכשיו יש לו מחלה ממש קשה, אבל לא דרמטית או עם נופך הירואי, אלא סוג של הרפס, ובזה לא באמת מתגאים. אני יודעת איך הוא יכול להבריא, וגם אמרתי את זה, אבל בטוח שהוא לא יעשה את מה שאמרתי, והמחלה הזו שלו תימשך לאורך שנים. נו, אולי זה עונש מהיקום? אני לא מאמינה בעונשים, אבל לרגע אחד אמרנו שהחיים הם סרט. כמעט שכחתי.

אם החיים הם סרט, אז אחרי שנה של התרוצצויות וחיפושים אחר משקיע, חודשיים של התחלה שירדה לטמיון, מלא מכתבים וטלפונים לכל מיני אנשים ידועים ולמזכירות שלהם, אחרי שנה כזו צריך היה להתרחש איזה נס קטן, או לפחות התחלה אמיתית, כזו שתיקח את הרעיון קדימה לדרך אמיתית. הרי כל מי שרואה - מתלהב, אז נשאלת השאלה למה זה לא קורה, ולשאלה הזו בסרט הנוכחי אין תשובה.

אם החיים הם סרט, אז אחרי כמה שנות יובש כלכלי גרוע ביותר, עם המון עבודה ויצירתיות, עם התקפי אופטימיות שממשיכים להתקיים, היה צריך להווצר שינוי לטובה, היה צריך להיות כסף, לא היה צריך להגיע לכלל קיבוץ נדבות מהחברה שלי.

בחיים שנמצאים בסרט (במיוחד בסרט ההודי ההוא שראיתי בהודו) הילדים בשלב כלשהו נפטרים מהאבא המגעיל שלהם, לא נפגעים ממנו יותר. בינתיים האמצעי התחיל להבין שיש במערכת שלו עם אבא שלו משהו דפוק מהיסוד, וסוף סוף אמר את זה בקול רם. הצעיר מתחיל לספוג, הגדול מזמן יצא באלגנטיות מהתמונה, ואף אחד מהם לא יכול להכיל את הרעיון שיש להם אבא שאוהב לפגוע באנשים שלא יכולים להחזיר לו, משהו מעוות בנשמה שלו גורם לו עונג לראות אנשים מתעוותים מכאב נפשי, במיוחד כזה שהוא גרם לו, ושהם לא מחזירים חזרה. איש קטן שהורס לי את הבנים. בסרט הנוכחי הוא עדיין מצליח, בסרט האמיתי הם יעיפו אותו לכל הרוחות.

ולחשוב שהייתי שם. פוי.

אז לכבוד יום ההולדת אני משנה את התסריט, אני עובדת על הדמות החדשה של הגיבורה הראשית, מתרגלת את השורות המתאימות, לומדת להסכים למה שקורה לדמות הזו, לא שוללת דברים שבסרט הקודם נראו כבלתי אפשריים. אני החדשה מסוגלת לשבת ולעשות מדיטציה הבוקר עם הזוגי שלי, בלי כל מיני רעיונות שמפריעים לראש, ויותר מזה - לוקחת את המדיטציה בקלילות ראויה לשמה.

מתחילה להרגיש חיוך יומיומי, לא מצפה ליותר מדי, החיים זה מה שיש, אבל אפשר לראות אותם מתוך עיניים של מישהי חדשה, ועל זה אני עובדת היום.

עוד מעט יום הולדת, אני מחכה לעצמי בחגיגות, אני מכינה לעצמי את עצמי כמתנה נחמדה לראש השנה האישי שלי.

השנה אין סליחות מיותרות לאנשים מיותרים

מתחילים חיים חדשים, לא מגיל אפס אלא מגיל 49.