אתמול היה אצלי, בא להדליק נר ראשון של חנוכה. בא גם להפגש עם אנשים אצלי בבית, כך שלא נשאר לנו יותר מדי זמן לעצמנו, נכון יותר - רק לקראת חצות נפגשנו בחדר שינה. הוא נכנס למיטה לפני, ואני מתפשטת בצחוק של קור שזירז את התהליך והביא אותי מתחת לשמיכת הפוך. נצמדת אליו ופתאום תופסת עד כמה התגעגעתי אליו כל היום, לא מבינה איך בכלל יכולתי להיות לידו ולא לגעת, איך התאפקתי. נמסה בתוכו, הוא ואני הופכים להיות גוף אחד נערי ועדין. הוא כל-כך נעים.
לא יודעת מה היה, סיפורי סקס לא ממש מתאימים לי היום, כי מה שהיה בינינו התחיל להיות מעבר לסקס.
שמן, נגיעות, ליטופים, נשיקות... הכל פשוט, ושום דבר לא יכול להגיד את מה שעבר לי בגוף. מתישהו לחשתי לו באוזן את מה שעושה לי, כל תנועה שלו בתוכי שולחת ספירלות של זרמים פנימה, הכל מוצף בעונג כמעט בלתי אפשרי. תנועות עדינות, צמודים לחלוטין, כל הגוף מתמלא, מרצד, הראש נמצא במקום אחר. לוחש לי שאפשר גם בלי לזוז. אז לא זזים. אני מקיפה את הזין שלו בספירלה חובקת, מסובבת ומרחיבה בתוך כולו. נושמים יחד, קצב איטי, סחרור של איבוד גבולות, נושמים לאט וחזק, לא זזים אבל הכל סוער ומתעלה, עוד ועוד אז שאי אפשר להכיל, ומתפוצצים לאינסוף. אין הגדרה אחרת. כל הגבולות נעלמים, אנחנו שנינו בעוצמות בלתי אפשריות. ואז היה העונג המופלא, לא יודעת מה, אבל ביקש שאהיה בשקט... הילדים... להגיע למקום שאחריו העונג קיים כל הזמן, לזוז או לא זה לא ממש חשוב, פשוט להתמסטל מזה.
אחר כך התהפכנו, משהו כמו הפסקה מתודית, והוא שוב בתוכי ואני רק מתוך החוויה הזו כמעט צועקת. מבקש שאחזיק לו את הביצים, שולחת יד מענגת, נוגעת בו ובי, ולא צריך יותר מזה. באמת שלא. כל תזוזה שלו מוציאה ממני אנחה (שקטה, הילדים) והוא עונה במילים של אושר, זזים יחד אל רגעים של שיא קטן חדש, אוהבת שהוא גומר. בדיבורים של אנרגיה אנחנו מתחילים לגלות את העולם הזה שיודעים כי קיים. לא, זה לא טאנטרה, ה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר נכון לנו. השתעשנו בעבר ברעיון של ללמד את זה הלאה, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזה רק שלנו. אי אפשר להבין את זה ממילא, ואי אפשר להסביר מה לעשות. איך אפשר בכלל ללמד אהבה?
בבוקר נסענו יחד, אחר כך נפרדנו, כל היום חושבת עליו, מחשבות בתנודות מורגשות. הנמוך מסיט אותי לגבוה שמוריד אותי חזרה. רוצה לעשות משהו שמזמן לא עשיתי, לוקחת את המצלמה ומצלמת. סתם להזכר איך צילמתי פעם. התשוקה מלווה אותי כל היום, בצהרים מחברת תשוקה עם צילום ושולחת לו את התמונות. עירום תמים בהתחלה, חצי לבושה, מסתירה וחושפת. אחר-כך כריות ליד התנור, מראה מולי, עירומה (חם ונעים) ומענגת את עצמי, מתבוננת בי ושמחה על מי שאני, אוהבת את מי שאני רואה. הצילום מלטף, כמעט כולו מטושטש, בעצם לא מחזיקה את המצלמה מול העיניים אלא מול הגוף. מתמקדת בנשיותי, מצלמת כמו פורנו, מצלמת כמו אמנות, מצלמת כמו תמונות בייתיות. כל סוג והסגנון שלו. שלחתי לו רק שלוש, כל השאר נמחקו, אבל היו שם להנאתי. פתיחות חדשה שאני אוהבת בי הנה התחילה, יחד עם עוד מילים טובות שהיו היום, יחד עם המופלא הזה שהיה אתמול... יום מעייף ונעים ללא ספק. פעם אחרונה שצילמתי את עצמי בעירום היתה בהריון הראשון. המון זמן עבר מאד, הרבה נסיון. הצילום של אז היה תמים וראשוני. היום צילמתי את גופי והתשוקה. אחרת לגמרי. הרבה יותר יפה לי. נעים לי לצלם, כמו בית ישן וטוב, רק הרבה יותר משוכלל, איזה כיף. כנראה באמת צריך לחזור הרבה אחורה כדי להתחיל להתייצב ולהתקדם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
