כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לא משנה הזמן, לא מעניין כמה הייתי או לא הייתי כאן, אלא רק השיקוף של חיי מתוך טווח הזמן הזה והמושג להיות או לא להיות בתוכי. כאן המילים שלי מרגישות בבית, ניסיתי במקומות אחרים והפסקתי כי המילים ניסו להיות מי שהן לא.

כל הזמן אומר לי שאני מוזרה, אני מתחילה להבין את הרעיון. כותבת לעצמי כדי להוציא את עצמי החוצה, והחוצה פירושו החצר הפנימית של קירות הבית, לא ממש החוצה. מגיעים לבית הזה מעט מבקרים וככה נוח לי, גם בבית האמיתי שלי מתארחים מבקרים ספורים בעיתות מזדמנות, למרות החום והאהבה שיש בפנים.

אין ספק שאני מוזרה, אחרת הבית היה זוכה לביקורים רציפים ומלאי אנשים, אבל כשיש בבית מישהו מוזר זה לא נוח, אז לא באים.

נוח לי עם המוזרות שלי, לא נוח לי עם כל מה שמסביב. מה הפלא שאני אומרת שזה לא העולם שלי, עוד מעט בת 50 ולא מוצאת את עצמי.

הבנתי שאני כמו אבא שלי, אבל הוא נהרג כשהייתי ילדה, ואני צריכה להבין לבד מי ומה היה, כדי להבין לבד מי ומה אני. חסרה לי הלחימה שלו, יש כמעט הכל וחלק אפילו ברמות גבוהות יותר, אבל אין את היכולת החברתית שחסרה לי כל-כך, משהו החביא אותה עמוק בפנים. כשמכירים אותי אוהבים אותי, אבל אני לא מתמסרת בקלות, משהו כמו פחד אנשים או פוביה אחרת שבטח יש לה שם מיוחד. אבא שלי היה חצי אלוהים, ואפילו אלוהים שלם לכל מיני אנשים. לא היתה לו שום בעיה להתחבב על כל מי שראה אותו, אפילו הפרות אהבו אותו (ככה הן אמרו לי פעם). אותי אהבו כשהייתי ילדה, אולי כי לא דיברתי שטויות כמו שאני מדברת היום, אולי כי החוכמה שלי עוד לא יצאה החוצה ולא הפחדתי אנשים בחשיפה לבורותם. לא יודעת.

הלוחמת שבי מתחבאת בפנים, היום אני הולכת סוף סוף לשוחח עם עו"ד לגבי השטויות של הגרוש שלי ואני מחפשת את הלוחמת הזו בתוכי. ברור שהיא כאן, אבל ברור שיש וילון שמסתיר, אז אני כותבת את הוילון הזה על המסך כדי להסיט אותו הצידה.

סך הכל לשוחח עם עורך דין לגבי אפשרויות מעשיות עתידיות, כי ההוא לא משלם את מלוא המזונות כבר שנה, אומר שאין לו כסף, ולזה אני דוקא מאמינה, אחת התכונות העיקריות שלו היתה לשרוף את הכסף ולא משנה כמה או מה (ושלי היתה להציל את השאריות או למנוע את הקטסטרופה). אני מוצאת את הלוחמת בפנים שאומרת לעצמי - הגיע הזמן, מותק, שתזיזי את התחת ותקחי את עצמך למקום שבו תוכלי לנשום ולהכריח אחרים לאפשר לך את הנשימה הזו. את לא צריכה להלחם על כל דבר, את רק צריכה להיות נוכחת ולהגיד שנמאס לך. נכון, זה סוג של מלחמה, אבל המלחמה היא בעיקר בפנים, כי את יודעת יפה מאד שאף אחד לא ימות פה, מקסימום יהיו כמה אי נעימויות לכמה אנשים, ומותר לך... לא - את חייבת - להביע עמדה שתחשוף אותך לעולם. הגיע הזמן שאנשים ירגישו בנוכחות שלך, ממש כמו אבא שלך שבכל מקום שהגיע היה ברור שכל האחרים נמוגים, הוא קיים. משום מה את חושבת שזה רע, את חושבת שזה פוגע באחרים, אבל תני לי לגלות לך משהו - אחרים לא קיים כרגע, בטח שלא נפגע, אחרים רק רואה או לא רואה את קיומך בעולם. ואם את הופכת את הקיום לשקוף כי את מפחדת לעשות גלים, אז הים יהיה שקט וחלק כמו תחת, ואף אחד לא ישים לב שבכלל היית שם, ואת לא אוהבת את זה.

לעשות גלים, הים עושה את זה כל יום, אז אני יכולה גם.

את הים אוהבים או שונאים או לא כלום, אבל לא נשארים אדישים, ולים בכלל לא אכפת.

לא אכפת זה טוב. הייתי שם פעם, רוצה עוד פעם. להלחם זה לשים את הלא אכפת הזה מול העיניים, להסכים לעשות את מה שצריך גם אם המצפון הפולני מנסה להרים ראש, לתת למצפון הזה מכה רצינית שישתוק כבר, ולהתחיל לחיות.

טוב, תיכף יוצאת, אולי כתבתי את מה שרציתי, אולי עוד לא הספקתי כלום. חסרה לי הכתיבה הזו, נוח לי המחבוא הזה, אולי לא חלק מהלוחמנות שאני מחפשת, אבל כן חלק מעצמי שיודע להגיד לדברים גם (ובעיקר) אם אף אחד לא שומע.