כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

שאלת השאלות.

למה באמת?

בלי תשובה מיידית, רק להתחיל לבחון את הנושא.

הדמעות זולגות מעצמן ברגע שאני חושבת על מצבי הישן, או מתחילה לדבר על המקום בו הייתי.

לא נעים לי להגיד שחייתי במסגרת אלימה, אני מיד מתחילה לבכות.

מה בכי עושה? הוא גורם להפסיק לדבר, להפסיק.

אישה בוכה היא אישה צודקת?

ההליך הוא כל-כך אוטומטי שאין לי שליטה עליו, דברו איתי על תקופת היותי נתונה תחת שלטון משפחתי ואני מתחילה לבכות.

נקודת תורפה.

אני בושה בנקודת התורפה הזו.

אני שוב מתחילה להסתובב סביב עצמי.

רשימת סיבות לבכי:

בושה

עלבון

רפיון

חוסר אונים

כעס עצמי

מה הבכי עושה?

משתק

משתיק

משאיר דברים כמו שהם

מרוקן לחצים נפשיים

משחרר (???)

מעמת עם נקודת תורפה

חושף חולשה

מה בכי תורם? (או למה אני צריכה את זה?)

אמפתיה של המאזין (???)

מופעל כאוטומט לעצירת משהו שאני לא אוהבת להיות בו.

מה בכי תרם לי פעם?

ילדים בוכים וכך מקבלים מה שהם רוצים

או לפחות גורמים לדברים רעים להפסיק.

מקבלים תשומת לב

משנים את תשומת הלב שמקבלים

בכי מרכך את הצד שמנגד

אישה בוכה גורמת לגבר לעצור ולשנות כיוון

אפשרויות לעכשיו -

אני בוכה כדי להפסיק מצב שאני לא עומדת בו נפשית

הבכי אוטומטי בעקבות טראומה

אה... טראומה... מילה נהדרת שפותרת הרבה שאלות.

בכי בא כתוצאה מחשיפה לטראומה שעוד לא היה בה ריפוי.

אפשרות לתקן היא לשלוח ריפוי לטראומה.

איזה טראומה? מה הנקודה המדוייקת אליה צריך לשלוח?

נדמה לי שאני בחיפוש הזה כבר מעל שנה ועדיין לא מוצאת.

לעקוב אחר שביל הדמעות יוביל למקור הטראומה.

בכיתי כשלא עמדתי בלחצים של עבודה משעממת (תיסכול)

בכיתי כשעברתי מקום (פחד משינוי דרמטי)

התחלתי לבכות מולו רק אחרי תקופה ארוכה, בעיקר כדי לסגור ריבים, ברוגזים, ויכוחים... כל מה שלא מתאים לחיי זוגיות.

הבכי בהתחלה שיחרר, אחר כך הפסיק תהליכים כואבים, נתן מקום למנוחה קלה וריפוי... עד לפעם הבאה.

הבכי היום חשף נקודת תורפה רצינית שלי שאני מסתירה.

להודות שהייתי במערכת אלימה מהווה מקור בושה, שנתתי למישהו לשים אותי שם ולא השכלתי לצאת מרצוני.

אני מתביישת בעצמי, מרגישה שנכשלתי לחלוטין, והנה עוד מישהו יודע את זה.

אין לי בעיה לדבר בריחוק, עד שנוגע בנקודה שבה אני לא בסדר.

עדיין לא פתרתי את הרעיון העצמי שלהיות בתוך מערכת אלימה ולשרוד פירושו להיות הכי בסדר בעולם.

אני מאשימה את עצמי באזלת יד, בכשלון במערכת שחשבתי שאהיה הכי מושלמת בה.

הודאה בכשלון.

אני לוקחת את כל האחריות עלי, כל מה שעשיתי לא הצליח, אני המוכשרת באנשים אבל כשלון מוחלט בענייני משפחה.

בכי של אשמה?

עדיין מסתובבת מסביב לנקודה ולא מצליחה לגעת. עייפות אומרת שאני קרובה מאד ורוצה לברוח, גם שגיאות כתיב מעידות על כך. זה הזמן להמשיך.

משפחה זה אבא, אמא, 3 ילדים.

חינוך נכון, שיתוף פעולה, סקס, צחוק ובכי, כעסים והשלמות, נורמאלי. שורדים את הכל בכל מחיר.

אני לקחתי אחריות על הכשלונות שלו, על האלימות שלו, על הכל, ומכיוון שהמשפחה לא שרדה את החיבור - אני נכשלתי.

שני דברים לעשות:

זו לא היתה האחריות שלי בלבד, יש שניים בסיפור.

כשלון אינו מוות, בטח שאין מה להתבייש בכשלון אלא להמשיך הלאה עם תיקון כך שלא יחזור הכשלון הזה שוב.

אני הולכת מהסוף להתחלה, התיקון כבר כאן, באופן פלאי היקום מסדר לי את החיים כך שהכל אפשרי.

נשאר לא להתבייש בכישלון

ואחר כך להבין שהאחריות היא של כמה אנשים יחד, סביבה, חברה, כל מה שהיה חלק מהעולם הישן שלי.

הצד ההפוך של לא להתבייש בכשלון הוא להתגאות שנכשלתי, לנופף בגאון בעובדה שהדברים לא הצליחו, כלומר שהמשפחה לא נשארה שלמה באופן חוקי, אבל כולם יצאו מזה בחיים. אני גרושה גאה, אני שורדת אלימות גאה, אני אמא לא לדוגמה אבל גאה. אני לא מושלמת (לא יכול להיות), והכשלון שלי הוא נקודת מפנה חשובה בחיי.

איזה מזל שנכשלתי, איזה כיף שנכשלתי, ככה חתכתי את החבל הענק שחנק אותי, ופתחתי את הדלת לחיבור הכי טוב שקיים.

החבל הזה נפל לי על הרגליים, כל מה שאני צריכה זה להעיף אותו לפח. פשוט נכון?

הכל מילים, הנה עברתי את המכסה המותרת.

מה נשאר מזה?

דגל הכשלון מתנופף בידי ואני מסכימה להודות שנכשלתי, ולא רק בזה.