טירוף מוחלט החיים האלה, ואני חוזרת למקום האינטימי שמסכים לי לשפוך את כל הקריזה, המתח, הלחץ, הדאגה... כל מה שמיותר לי בחיים ולאחרונה נכנס ביתר שאת.
אומרים שכסף בא וכסף הולך אבל העיקר הבריאות, אז מה קורה כשהבריאות הולכת ובאה לפי הנתון הכספי? הרי המתח הזה הורס את הבריאות, והגב התפוס משתחרר רק עם טיפולים שעולים כסף, והכל חוזר במעגל אינסופי לכסף הזה.
אופטימיות מתחלפת עם יאוש שמתחלף חזרה ובסיבוב תמידי, עד שיהיה רווח כלכלי המאפשר לשמור את היאוש לדברים אחרים.
ברוחניות המצויה לא צריך להגיד שיש יאוש, לא צריך להגיד שאין כסף, צריך להגיד שהכל סבבה, שיש לי קרן שפע של שפע, כל מיני דברים כאלה שאני מקבלת בתגובות מהאנשים הרוחניים שאני מכירה קלות, וזה מעצבן יותר מתמיד. מי אומר לי מה צריך להגיד? האם להפוך את המציאות למה שהיא לא יעשה יותר טוב? זה כמעט כמו לקחת סמים - לטשטש את המחשבה עד שהדברים נראים יותר טובים ואני מוותרת על המתח, וזה מחזיק מעמד בדיוק עד המשבר הבא.
שומרת את האופטימיות לפרוייקט שלי שמגיע לשלבי סיום מהצד שלי ושלבי פתיחה מצד המשקיעים הנבונים.
שומרת את הפסימיות לרגעים קלושים כאלה, שבהם אני צריכה לאזור כוחות ולבקש מאמא שלי שוב פעם תמיכה כלכלית, כי אין לי מספיק כדי להחזיק את החיים ברמה הזו, ומשום מה כל ירידה ברמה הופכת את החיים לנסבלים פחות, אבל ההוצאות הכלכליות נשארות בערך באותו מקום.
נמאס לי מהנדנדה הזו, אני מבקשת יציבות כלכלית. די פשוט.
אז עכשיו אני הולכת לעבוד על זה, לסתום חורים של מינוסים מיותרים
ולהפיק את ההפקה של חיי, זו שתיתן לי בדיוק את היציבות הכלכלית שאליה אני פוסעת.
אחלה יום, ככה אומרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
