אני מגיעה לגיל שבו השינויים ההורמונליים עורכים מצגת מרשימה בעיצוב חיי. מזל שיש ספר מעולה שקראתי פעם וחוזרת לקרוא כאשר צריך (כבר ארוז בחבילות, לקרוא שוב אחרי שעוברים בית) - האנרגיה האירוטית. אומר בדיוק את מה שקורה לי, וכשהדברים ברורים קצת יותר קל לקבל את התהפוכות.
אתמול בכיתי כל הבוקר, העולם נראה מזופת וגרוע, כל דבר אמיתי קיבל מימדים מפלצתיים. גלשתי לאחור בבלוג וראיתי את הבקשות שלי מלפני שנה וחצי. כלום לא נעשה, כלום לא התקדם. תחושת האפסיות נוראית, לראות שהכל עוצר במקום במקרה הטוב והולך לאחור במקרה הגרוע, לראות ולבכות. אז בכיתי, חיפשתי נקודת מקור לטפל בה. בימים של רגישות כזו ההסכמה לפשפש בחרא קלה יותר, הכל ממילא נראה נורא אז מה זה משנה, הטישו מתכלה במהירות ולכן שווה לנצל את המומנטום.
שני דברים שעלו -
תמיד הייתי חלק מהכלל, מעולם לא היתה לי הזדמנות לקבל חיזוק לגבי מי שאני והשונות שבי, אולי בגלל זה בחרתי להיות חולנית מגיל כל-כך צעיר, תשומת הלב שקיבלתי איפשרה לי להיות אחרת, מיוחדת, בצורה מעוותת למדי אבל לפחות צורה כלשהי.
זה מגוחך, בעיקר משום שממילא הייתי שונה, הבת של המלך, מוכשרת להפליא, בלונדינית... יכולתי לפרוש כנפיים ולהגשים את עצמי, אבל חייתי בחברה שבה כולם צריכים להיות שוים, שבה ההורים כמעט ולא קיימים, אהבת אם הוחלפה באהבת מטפלת, והלילות עברו עם הילדים ולא עם ההורים.
ילדות שלא טיפחה אותי, גם לא עיכבה אותי, פשוט התעלמה ממי שאני יכולה להיות. אז נעשיתי חולה, אולי כי הדברים שרציתי ליצור לא יצאו החוצה, בערו בפנים ולכן הגוף הביא פריחה שבערה לי על העור. הכל יכול להיות, לא העמקנו בזה.
דבר שני הוא היחס לכסף, הפחד שלא יהיה, התחושה של עוני והשפלה, של חוסר אונים, של חוסר יכולת לממש את עצמי ואת כישורי, כך שגם הרמה הכלכלית תראה את העוצמה. החיבור בין כשרון לבין יכולת להרויח כסף - מקולקל.
הפעם היחידה שזה לא היה כך היתה רק בצבא, זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי עצמאית. בשנה הראשונה חסכתי מספיק כסף כדי לנסוע לחו"ל על חשבוני. שנה אחת וכבר היה לי משהו שלי, לא משותף לאף אחד, לא נדבות מאף אחד - שלי! אחר כך כבר היתה זוגיות והכל היה (או בעיקר לא היה) שלנו, וה"שלי" נעלם. החיבור לידיעה שאפילו ממשכורת של חיילת הצלחתי לחסוך, יכול להזכיר לי שאני יודעת איך לאסוף את הכסף שאני מרויחה, תמיד להשאיר מעט לאחר כך, להתעשר ממה שיש.
תחושת העצמאות שהיתה אז גרמה לי אושר. פעם בחודש הלכתי לבנק וקניתי קצת כסף זר - פעם דולרים, פעם מארקים, שטרלינג... אהבתי את השטרות האלו שרמזו לי על ארצות אחרות, על אפשרות להגיע לשם ולהכיר את העם שמאחורי הכסף. אהבתי את הידיעה שאני משקיעה בעצמי, את היכולת להחליט עבורי, לגרום לי אושר. כסף לא היווה בעיה, לא היה הרבה אבל היה מספיק, וידעתי שאפשר תמיד לסמוך עלי שאדע לשמור על הכסף. התחלתי להסתכל קדימה ולדעת שאפשר להרויח, לטייל, להנות מהחיים, להיות עצמאית, מנותקת מכל מיני מסגרות. טפשה שכמוני, התחתנתי מוקדם מכדי להנות מהאושר הזה.
חיי הנישואין השכיחו ממני את היכולות שלי, העמיסו עלי כל מיני הערות ארסיות מיותרות, ועכשיו בתוך ההיסטריה אפשר היה לגעת בזה ולשים ריפוי למקום, לחדש את היכולת שמעולם לא הלכה לאיבוד.
עד אחר הצהרים היה דיכאון מוחלט, ברור לי שזה הורמונלי, חיפשתי את הספר ונזכרתי שארזנו אותו, הזכרתי לעצמי שזה מוגזם אבל יעבור... ואז הגיע המחזור.... בערב כבר היה יותר רגוע, היום יותר טוב, עדיין רגישה בטירוף אבל יותר טוב.
לאחרונה החיים לא קלים, כל פעם נראה שהגענו לתחתית, אבל מסתבר שיש יותר עמוק ממנה. כולי תקווה שכל מה שעשינו בימים האחרונים מתחיל לשנות, המעבר יעשה את הטוב שלו, והחלפתי את הכותרת למעלה כדי להזכיר לי שהעיקר לא לפחד כלל, אז משתדלת לא לפחד מהרגישות שלי, מהדאגות שלי, מהעצב שלי, מהחוליים שלי, כי העיקר זה לא לפחד כלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
