אתמול היה פה לכמה שעות. לימדנו קבוצה של נשים שבאו לסיכום. בא כדי ללמד ולחזור מהר לאסוף את הבת שלו, כך שלא היה לנו זמן יחד כמעט בכלל. כשהגיע הילדים שלי כבר היו בבית, הקבוצה החלה להתאסף, לא מסתירים יותר את הזוגיות שלנו, אבל גם לא יכולים לתת לה להיות במלוא העוצמה. אחרי הכל הן באו ללמוד, לא להיות צופות בטלנובלה מצוייה. אז לימדנו, היה מוצלח ביותר, סיכמנו את הכל, השלמנו את החסר, נתנו מתנות והתענגנו על המרק והלחם המיוחד. עוד לפני שהלכו כולן הוא כבר נסע, כך שגם להפרד יכולנו בנשיקה חטופה.
בזמן הלימוד היה חלק בו הן עוצמות עיניים, עושות מה שהדרכנו אותן לעשות. הוא מתבונן בי במבט שלו, אני משיבה מבט.
יש הכל במבט הזה,
רואה אותו אחר לגמרי, עיניים שחורות, עומק אינסופי, לא חודרות אלי אלא נפתחות שאוכל להתבונן פנימה, ואני עדיין לא נכנסת לתוכו לגמרי. מסתכלת עליו בעיניים מצועפות, רואה אותו במיקוד אחר, לוקחת את המראה למקומות שלא נמצאים כאן כלל, או שהוא לוקח אותי, או שיש את זה בינינו ואני רק הולכת לאן שנלקחת. מתבוננת בו ורואה אותנו במקום אחר, לא מתעמקת כי אז עולים כל מיני סיפורים בנאליים שקראתי בספרים אחרים. הוא מתבונן בי ברצינות, לא מרכך את עצמו, כולן ממילא לא רואות, לא נמצאות כאן בכלל. אני לא יודעת מה הוא רואה, אבל יודעת שיכולה להיות אני כמו שאני כי את החשיפה הזו הוא כבר מכיר. תחושה של בטחון יש במבט הזה שלו, מה שלא היה שם אף פעם. לא דיברתי איתו על זה, עד שכתב לי את המבט שלו הבוקר. בשבילי זה האמון שנותנת בו, כי אין לי בעיה להסתכל לכולם בעיניים, אבל לא לו, המבט שלו אחר, בהתחלה לא יכולתי שיתבונן בי, או להיישיר מבט לעיניו. משהו אחר יש בחיבור הזה, משהו עם המון כוח.
בעצם הוא מראה לי את הכוח שלי, וזה מה שהיה אתמול, ולכן יכולתי לסיים את התרגיל שלהן מתוך התבוננות שלי, עם כל היכולת.
או בעצם הוא מראה לי את הכוח שלנו, ויום אחד נשב ונתבונן,
עד שנראה יחד את כל הדרך ברורה ופשוטה ופרושה לפנינו.
עוצמת עיניים ונמצאת איתו שוב, מתגעגעת בטירוף שלי
אומר לי שאנחנו מתקרבים ליחד שלנו, אומר לי סבלנות
ואני ממשיכה את החיים,
המון זמן מתבזבז על לחוד
אבל מושקע בלבד שלי. זה גם משהו.
(יחי השכנוע העצמי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
