וגם זה טוב!
אומר לי הזוגי שלי כבר הרבה זמן - דברים מתגשמים, אבל תמיד עם טוויסט קל, אף פעם לא בדיוק כמו שרצית או כמו שתכננת, ואת צריכה להסכים לקבל את הדברים כמו שקורים, להנות ממה שיש. בשבילי להבין את הרעיון הזה פירושו לצאת מהפרפקציוניסטיות ולתת לחיים להגיד את שלהם, להפסיק לצפות ולהסכים לשחרר, להנות מהתוצאות שמגיעות כמו שהן רוצות, קרוב למה שאני רציתי ולפעמים יותר טוב.
ביקשתי ליום ההולדת פיקניק ליד מים זורמים, הזוגי הציע שהבנים יארגנו בתור מתנה שלהם (כי ביקשתי שלא יקנו כלום, אין לנו כסף כרגע להנות ממותרות חומריים, אבל יש המון מקום למתנות לנפש).
האמצעי ארגן הכל בקצב שלו, הצעיר הגיע בחמישי, הגדול בשישי, היינו יחד אתמול וזה כבר כיף בפני עצמו. אתמול והבוקר הכינו אוכל לפי תכנון מוקדם, צמחוני וקליל ובדיוק כמו שאני אוהבת, עם כמה מותרות שאני לא מרשה לעצמי ביום-יום.
יצאנו קצת באיחור ביחס לתוכנית הראשונה (קצת אחרת מהמתוכנן) והסתובבנו באיזור למצוא מקום מתאים לבקשה שלי. ירדנו מהכביד לכמה מקומות שלא ממש התאימו, ובסוף חזרנו למעין שמצאנו לפני שבועיים ממש ליד הבית (קצת אחרת מהמתוכנן).
הדמיון שלי צייר איזה נחל שזורם וקוצף במפלים קטנים, צל וריח של מים, מזג אויר נעים, משפחה אוהבת.
המציאות הביאה מעיין קטן וחמוד, לשכשך את הרגלים בקרירות החדה של הבריכה הקטנטונת (לא מפלים ולא ריח...), מזג אויר חם ובצל קצת יותר נעים, משפחה אוהבת, אוכל נפלא, והמון אהבה. אמא שלי הצטרפה, גם ידידה של הצעיר, קבוצה קטנה עם המון אהבה. יותר מושלם מזה לא יכול להיות - בדיוק מה שביקשתי ועוד יותר -
חזרנו הביתה, והתברר שאפילו הם גם קנו לי מתנה -
עפרונות צבעוניים שנמסים במים, מכחולים ונייר לצייר עליו. ברגישות של האמצעי שזכר שהכל נגמר לי כבר די מזמן, וזכר שאמרתי שאקנה חדש כשיהיה כסף... וביוזמה של הגדול שהלך וקנה יותר עפרונות בתפזורת ולא בקופסה, והכל בלי לגלות ולהשאיר הפתעה אחת לקינוח.
אני מלאת אהבה, אחרי שנים של כהות רגשית מתחילה להסכים לתת לרגש הזה להתקיים בלי לאיים עלי, עדיין הפחד נמצא שם בצד ומאיים להעכיר, אבל אני מוכנה (לפחות ככה נדמה לי) לנסות להרגיש שוב (זהירה כמו מהססת...).
עכשיו ערב, נשאר רק האמצעי שארגן הכל (כי בתקופה הזו הוא בבית והם לא) ועכשיו יש לסדר (הוא הוריד כלים יבשים, אני תיכף הולכת לשטוף את מה שנשאר) והמון רצון שהימים האלו יצטברו לעוד ועוד.
יושבת ליד הזוגי שלי שבזכותו אני מתחילה לחיות שוב ושמחה שהתוכניות באות כמו שבאות.
מה, אולי אני מתחילה להאמין שוב שהחיים יכולים להיות בסדר (כותבת בזהירות רבה...)?
בינתיים מזמינה עננים של גשם, לא עננים אחרים, בבקשה. תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
