לפי הכתיבה שהיתה פה בשנתיים שחלפו, אפשר לראות שמעט נכתב כי הרבה השאיר צלקות והכתיבה לא היתה בנמצא.
אמר לי לפני יומיים - החיים לא מחייכים.
לשמוע את זה ממנו זה כמו לשמוע הר מהרהר.
אני אומרת את זה כבר המון זמן, החיים לא מחייכים, אבל לי מותר לקטר. הוא לא מקטר, הוא אומר מציאות, ועצוב לי שזו המציאות שיש להגיד.
החיים לקחו לעצמם את הזכות לא לחייך אלי
אבל אחרי שנתיים נמאס להם, הם מתחילים להשתעמם.
אני פשוט מתחילה להשתגע (או ממשיכה, תלוי מאיזו נקודה מסתכלים)
ומה כבר אפשר לצפות ממשוגעת לעשות?
אתמול עלה רעיון נוסף לפרנסה, ובינתיים ממשיכה לקבל נדבות ממנו.
גם אמא שלי תומכת בי, כמה עצוב, והבן הצעיר הלך לעבוד שיהיה לו משהו לכיס בלי לבקש.
היום אני ממשיכה להיות חולה, בעיקר כי הרופא אמר שזה יקח זמן, ומי אני שאשבור לו את המילה. אז המון תה, מרק, ואוכל ממילא אסור, רק ירקות, אז הגוף עובר תהליך ניקוי גם אם לא חשב על זה בעצמו.
המוח חוזר להיות בלונדיני, איזה כיף שלא צריך לחשוב יותר מדי, רק לכתוב.
הולכת לכתוב כמה אנקדוטות לקינוח, שיהיה חיוך על הפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
