כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

להגיע למקום בו חלום הופך למציאות, רק כי אפשר.

אני נמצאת במקום בו החלומות צוחקים עלי מרחוק, קורצים ואומרים לי להמשיך לחלום, הם בדרכם ואני נאבקת בנשימה אחרי נשימה.

כל חלום מתקבל בנגטיב.

לפני כמה ימים שאלה אותי המלווה החדשה שלי כמה אני רוצה להרויח בחודש, אמרתי שסכום של 12,000 יתחיל לכסות את מה שאני צריכה לשוטף, היא עיגלה ל 15,000. היום נאמר לנו שכנראה יש הפסד של 15,000 במקום אחר של כסף שקיוינו להרויח בו והנה התהפך, וככה במקום לקבל כסף, הוא הולך לאיבוד, וזה מכפיל את עצמו.

עדיף לחלום שאין ואז אולי יהיה.

משהו לא הולך בחיים כבר המון זמן

משהו בחומר הולך ונעלם

לא משנה כמה אני נאבקת וכמה הוא נאבק, החומר בורח.

אני ממשיכה, אבל ימים כאלו גומרים אותי.

זה רק כסף, כולם אומרים

אבל בלי כסף אין חיים בעולם הזה

ואני לא יודעת כבר מה לעשות.

כאן אני אנונימית אז יכולה לכתוב את המצוקה

בחיים לא רואים את זה

ומי שכן - לא מושיט יד לעזרה.

ימים כאלו גורמים לי יאוש כל-כך גדול, אפילו בכי לא עוזר.

הכל מאבד משמעות

העולם נראה אכזרי מתמיד, חסר תכלית

כל התוכניות שהתחילו נמסות ביאוש.

עכשיו צריך להרים אותן חזרה ולהחזיר לסדר היום

כי יאוש לא מוביל קדימה, נסיונות כן, אז אני ממשיכה לנסות.

מי שמוכן לתמוך בי מוזמן, אני כבר מזמן החלפתי את הבגדים בסמרטוטים של קבצנית

מקבלת נדבות מכל מי שמוכן לתת

כל פעם נראה לי שזו תחתית חדשה והנה יש עוד אחת.

אני מבינה למה אנשים מאבדים את האחיזה בחיים.

אני משתדלת לאחוז חזק.

כרגע רוצה רק להעלם, ולחזור רק כשהחיים מקבלים תפנית טובה.

אבל אני כאן, איזה ברירה כבר יש לי

והחיים צוחקים עלי.

נמאס לי.

שוב.