רגישה לעולם הפנימי שלי, לא שורדת את העולם החיצוני עם הרגישות הזו
אז לא רגישה לעולם החיצוני, לא שורדת את העולם הפנימי בלי הרגישות הזו.
אני מתוסבכת עם עצמי על הדברים הברורים, יודעת מה לבחור בשכל, לא מצליחה לבחור ברגש.
מעצבן!
אני זו אני עם כל הרגישויות, העולם לא מסוגל להכיל אותי עם כל הרגישויות.
אני עוצרת את הדברים הרגישים, אז אני מקובלת אבל לא אני.
דרך האמצע היא פשרה, אני חיה חיים של פשרה.
באסה.
ואם זה רק הורמונים?
אז אני עכשיו רגישה בטירוף ורואה איך הכל לא מסתדר, אבל ברגע שעובר המוזיקה מקפיצה אותי, הכל טוב, אני רואה את האופטימי בחיים ויודעת שיהיה בסדר, או שאפילו עכשיו בסדר. אני רוצה את הקלילות הזו כל הזמן, את החופש מהורמונים מביכים של אמצע החיים. כי כשהכל קליל הרבה יותר טוב, אני מסוגלת לשנות את העולם, אני משנה, אני אוהבת.
אז זה הרבה יותר פשוט, אם אני יודעת שהכל רק הורמונים ובעצם אני בסדר, העולם בסדר.
שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
