אני אימפולסיבית.
אני חושבת והמחשבות שלי קופצות מאחת לשניה בלי לעצור. כלפי חוץ זה נראה כאילו אני לא גומרת להגיד משהו אחד וכבר אני באחר, כאילו לא ממצה את הרעיון וממשיכה הלאה, אלא שאני יודעת שמאחורי כל מילה מסתתר סיפור שלם. לא תמיד אני אומרת אותו, אבל בימים האלה ניסיתי להגיד לך לפעמים למה יוצאים לי משפטים מוזרים שנראים לא קשורים לכלום - סיפור שלם יש שמוביל למשפט אחד. אני מבינה את ההקשר, מיד מושכת את זה לכיוון מעשי. לא תמיד עושה אותו, אבל אומרת אותו, וככה שמתי אותו במודעות החיצונית כך שהוא גלוי ויום אחד אעשה אותו. השלב הבא הוא לרשום - עוד יותר החלטי בשבילי - מילה רשומה מעגנת במציאות את הרעיון שהיה ערטילאי עד לאותו רגע. אז אני כותבת הרבה.
בימים האלה שהיית פה לא כתבתי. עכשיו אני מתבוננת בזה ורואה כמה דברים - אמרתי לי שאני שוב יושבת ליד המחשב, ואני מיד זינקתי ממנו והלאה, או שהצהרתי על כמה דקות עבודה (שנמשכו ליותר כמובן, אבל זה הנסיון שלי למצוא חן - להראות שיש לי כוונה שזה יקח כמה דקות, גם אם אני אפילו יודעת שזה בלתי אפשרי - תכונה מחורבנת מהעבר) ועדיין פחות זמן ממה שרציתי באמת, אז ויתרתי על הכתיבה פה. חוץ מזה, כשאתה איתי - אני מדברת איתך, אני נושמת אותך, אני מתייעצת איתך, אני מספרת לך... כל הדברים שאני עושה פה כשאתה לא לידי, אז אין לי צורך לכתוב. ואחרון חביב - אתה אמרת, אז אני הסכמתי. לא כי אני צייתנית כזו, אלא כי אני מוכנה לנסות את הדרך שלך, מתוך ידיעה שכל דרך יש בה משהו נכון, ואין לי מה להתקבע על הדרך שלי לפני שאני מנסה דברים אחרים.
ככה גם עם הכביסה. בימים האלה עשיתי כביסה, נראה לי כאילו כל יום התעסקתי עם הכביסה. אני לא אוהבת את זה. יש הרבה הגיון בשיטה שלך, וזה בדיוק מה שאין בשיטה שלי, ואני מנסה למצוא את השיטה שלך הגיונית לי, אבל לא מצליחה. כשאתה לא פה - אני לא מכבסת ימים, כי נוח לי אחרת.
אז מה אני עושה פה? שוב מנסה לשנות את עצמי כי אתה נמצא ואני רוצה שתהיה מרוצה ממני? יש לשער שזה חלק מהעניין. חלק אחר זה הנסיון למצוא את הדרך שלי, חלק אחר זה שההגיון שלך נראה לי הגיוני, גם אם אני לא אוהבת אותו. יש עוד חלקים, אבל בעיקר אני רואה עכשיו את ההבדל בינינו - אתה מראה לי אותו בצורה מאד מדוייקת, פשוט כי אתה לא בא אלי בטענות, אתה רק מראה לי, אז אני לא מתגוננת, אני מסתכלת.
המסקנה שלי - אכן אני אימפולסיבית
אני גם מנסה לרצות אותך, ומוותרת על האימפולסיביות שלי, ויותר גרוע - אני מנסה לנחש לפעמים מה יהיה נכון מנקודת הראיה שלך, ועושה את מה שאני חושבת שאולי יהיה נכון מהראיה שלך.
האימפולסיביות שלי היא זו שנותנת לי להיות מי שאני
זו היצירתיות שלי, זו הקפיצה מדבר לדבר, זו העמידה מתחת למים ואלף רעיונות זורמים - אחד לכל טיפה לפחות, אבל רק חלק מתקבע, כשלאחרים נראה כאילו אני בתוך מערבולת של חוסר סדר מוחלט, ואני רואה הכל מתוך ההגיון שלי.
אמרת שאני דידקטית. נכון, יש בי את המקום המסודר הזה שבלעדיו אני לא יכולה להחזיק הכל מחובר בחיים שלי. יש בי את הדידקטיות הזו בכל מקום, היא מובנת בעיקר לי, היא אולי נראית לך יותר מדי מסודרת כמו מורה או משהו כזה שעושה לך רע, אולי אתה לא אוהב את השיטות שלי לחיות, אתה בטוח צודק במה דברים (בעיקר בענייני בית כמובן) אבל זו אני. אני יכולה להשתנות, זה יביא אותי למקומות ישנים ששנינו לא חושבים עליהם דברים טובים, ואני יכולה להמשיך להיות אני. זו השיטה שלי לחיים.
אמרת שאני עובדת בגלים, רגע אחד כלום ואחריו עשייה מוגברת, יום אחד של מנוחה והתפזרות ויום אחד של מיקוד מפתיע. זה חלק מתוך מה שאני, ושוב - בעבודה מסודרת אני פחות או יותר מצליחה להחזיק את עצמי כך שתמיד יהיה תפקוד מתאים, כי שם זה נדרש, אבל אז היצירתיות פוחתת, חדוות החיים משתנה, ואני רוצה להיות מי שאני.
דיברנו עכשיו בטלפון, אמרת שחשבת על זה שאני רוצה לחזור לתפיסה הרוחנית שלי. שזה דורש שינוי מחשבתי.
אני יודעת. אני לא יודעת עד כמה הדברים קשורים למה שכתבתי, אני מאמינה שכן. אני עדיין בודקת את הדברים שקרו לי, את המחסומים שהקמתי, את הפתחים שפתחתי. עדיין הכל מבולגן למדי, קופץ ממקום למקום, כמו הרעיונות שבאים לפני שאני רואה את הסדר שבהם. השינוי מתהווה, כמו המזרקה שהכנתי - לוקח לו כמה ימים, אני אוספת את החלקים, מנסה להפעיל, בודקת מה לא מצליח... המזרקה היתה מוכנה בזמן, כי היה זמן שהיא היתה צריכה להיות מוכנה. זמן מלאכותי שאני יצרתי. עד היום הזמן המלאכותי שיצרתי לעצמי לא עבד, החלקים לא התחברו, למרות שזו השיטה שהכי עובדת אצלי. לפני כל קורס אני אומרת - הנה, זה הרגע שאליו אני צריכה להגיע כמו שצריך, ואז שוב אני רואה שבעצם עוד לא. אז אולי החיים מכינים לי "דד-ליין" משלהם, וכשאתקרב אליו, לא תהיה לי ברירה אלא להיות מי שאני וזהו.
כן, אני עובדת לפי דד ליין, מחכה לפעמים לרגע האחרון, אבל אז הדברים מתחברים אצלי הכי טוב שיכולים. ככה אני מצליחה לאסוף עוד ועוד עד לרגע שכבר לא נשאר זמן.
גם מה שאני כותבת פה משוטט מנקודה לנקודה, מראה את מה שאני כותבת את הקפיצות שלי במציאות, אבל תמיד יש שורה שמסכמת הכל, דידקטית כזו, השורה שאומרת את מה שהכותרת מתחילה, כמו המורה עדה, ואני פוחדת שלא תהיה סבלנות להקשיב לכל אורך השיר, אבל חשוב לי להגיד הכל אז אני אומרת (בעיקר לעצמי, כי אני מקשיבה, ואני לא אברח לי באמצע) -
אתה עדיין רוצה לחיות איתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
