כבר חצי אחרי חצות, סינדרלה סגרה את הדלת בשקט מאחרי גבה, לא להעיר את הישנים, לא לעורר חשדות. פסעה בצעדים חרישיים על גבי הרצפה החורקת, צעד אחד גדול מעל הלוח שזז, צעדים קטנטנים באיזור המטבח, עברה את החושך שבמסדרון, וכמעט הגיעה אל סף דלתה, ופתאום הכל השתבש - הדלעת בחוץ התחילה להשמיע קולות של פרצופים מפחידים, העכברים שהיו קודם סוסים קיבלו התקף צחוק מהקוטן המשני שלהם, והרַכָּב איבד את שפיותו לחלוטין כי זנבו שהיה שוט חזר להיות זנב שוב. הרעש היה מחריש אוזניים, היה ברור שכולם מתעוררים ורואים את הכל, מגלים את האמת.
ללא היסוס, מבלי להסתובב לאחור צעדה צעד אחד גדול ועברה את הפתח, הנה היא בחדרה, בטוחה מכל רע, משאירה מאחוריה את הכאוס הקיומי. התבוננה סינדרלה במיטתה, מצפה לראות את כיסוי הטלאים מונח ברישול כפי שהשאירה אותו, ואכן הכיסוי שם, באותו רישול חינני, בדיוק כפי שהשאירה, עליו הכרית הרקומה שלה עם שתי הציפורים האוחזות בסרט כתום (מבלי לדעת מה פירוש הסרט הכתום בעולם החיצוני), והשמיכה מקופלת ומונחת בפינת המיטה, מחכה לכסות אותה ברגע שתתבקש.
חיוך עלה על פני הילדה, הכל בסדר, הכל כמו שצריך, ועם חיוך זה הלכה לישון.
מעבר לחלון פסקו הרעשים. אם סינדרלה לא מתייחסת, אין טעם בכל הבלגן הזה, עדיף כבר בהחלט ללכת לישון.
אז הנה גם אני הולכת לישון.
ליל מנוחה לכל החוגגים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
