כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אני עובדת ביצירת מופת חדשה, לא לבד בחדר העבודה שלי, פתאום הכל מזדעזע בתוכי.

מסתכלת על השעון, מנסה להמשיך לעבוד, הולכת למחשב ורושמת הודעה - שיחזור אלי כשיסיים את מה שעושה.

המחשב מתנתק. פעם ראשונה שזה קורה - החיבור של הכבלים התנתק לחלוטין.

משהו חזק בצורה בלתי רגילה אופף אותי, ואני לא יכולה להמשיך.

אומרת שהוא עושה עכשיו משהו, מפסיקה את מה שאני יוצרת, שולחת את א. להפסקה,

מחכה שיחזור אלי, יודעת שהוא לא יכול במחשב אבל בהחלט יכול להתקשר.

כמה דקות אחרי - העומס יורד במקצת ואני יכולה לחזור לעבוד. ממשיכה על הפרטים הקטנים, מחברת עוד חלק ועוד אחד

עדיין התחושה המוזרה הזו בתוכי, חיבור חזק אליו ולמשהו שקשור בו. שמה בצד וממשיכה לעבוד.

עוד כמה דקות חולפות, הוא מתקשר.

שואלת אותו איך היה,

מספר שהפעם נאלץ להפסיק הכל אחרי שהיתה יותר מדי אנרגיה.

בשעה 20:30, כמובן.

אני יודעת כבר כמה זמן שאנחנו מתחילים לצאת מהמבוך שנקלענו אליו.

הדרך עדיין לא ברורה, אבל הצעדים הראשונים נעשו.

הוא חוזר לעצמו ואולי לא רואה עד כמה, אבל אני רואה.

אני מתחילה לחוש את הדברים הישנים, הצבע חוזר, האומץ.

הערב היינו יחד מבעד למרחק מקום וזמן

יותר יחד ממה שהיה עד היום.

עוד משהו חדש שמתווסף למכלול.