כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

כמעט חודשיים מאז התאונה, ואני בלי רכב.

לא ממהרת לקנות, ממילא לקח זמן עד שהכסף השתחרר,

בינתיים נוסעת בתחבורה ציבורית, במוניות, ברכבת... רוכבת על האופניים של הבן...

הכי מזמן לא נסעתי באוטובוס, ועוד יותר מזמן - באוטובוס בינעירוני.

אני מתבוננת על הכל כחוויה מהנה, לומדת את העבר מההווה.

תפיסת הזמן משתנה ברגע שאין רכב, כמו גם תפיסת המרחב -

כל דבר שמצריך נסיעה לעיר - צריך לחשב לכל כיוון לפחות חצי שעה נסיעה (של חמש דקות בפרטי)

צרכים בסיסיים של קנייה הופכים להיות שוליים, כי לא על כל דבר נוסעים חצי שעה.

המכולת הופכת להיות מוקד קניות, עם הסתייגויות וגבולות ברורים של חוסר טריות.

אם צריך לקנות יותר - אופניים זה כלי רכב מצויין, וגיליתי שאני עדיין בכושר מופלא.

לדואר נוסעים באופניים, לסופר הקרוב גם כן, ואפילו לבית הספר נסעתי ככה.

דברים אחרים מתבטלים למרות שבעצם יש להם חשיבות,

וכשממש צריך - מנצלת את טוב ליבם של בני המשפחה ושל החבר שלי.

היום אח שלי בא איתי לבדיקה של הרכב. היינו יחד כל הבוקר, זמן איכות!

אחר כך הביא אותי לרכבת, ולמרות הרגל רב שנים לקחת מונית הביתה,

החלטתי לנסוע באוטובוס (ואחריו עוד אחד, כי אין כזה שמגיע ישר הביתה).

אני מסתכלת על כל זה בשעשוע, חושבת לעצמי שיופי שאני לא מתרגשת מהמצב

אבל כבר רוצה לקבל את הרכב ולחזור לחיים שאני רגילה.