לקום בבוקר לשיחה עם האקס
לדעת שאני לא צריכה קמיעות למיניהם, משקאות מיוחדים או אנרגיות והגנות
מחליטה שאני נמצאת במקום כזה שלא צריך קביים. אני יודעת מה לעשות.
נפגשים, אני מקשיבה, אני מתייחסת אליו בענייניות והחלטיות.
שיחה לא הכי נעימה, דברים שכבר דיברנו עליהם יותר מדי פעמים
מגיעים להסכמה ולפשרה. אני חושבת ששנינו התעייפנו מהגירושים האלו, מהמאבק
אולי אני תמימה כרגיל.
עוברים לפן רגשי יותר ואני חושפת את נשמתי בטעות, בוכה לרגע, ומיד מסתירה.
חוזרת לדבר עליו ועל הבנים, מציעה את נקודת הראיה שלי, לא מחכה לתשובות.
הוא יכול להקשיב, הוא יכול גם לא. אני את שלי אמרתי.
אחר כך בוכה לאהוב שלי בטלפון, רואה את כל חוסר ההצלחה שלי
את הכאב שעדיין קיים, את הרגש האומלל שמלווה אותי ביחס אליו.
יש דברים שאני עדיין סוחבת איתי, יש דברים שאני לא אעשה למרות שאולי נכונים.
תבנית החיים שהיתה לי איתו נעלמת לאט, לאט מדי
יש דברים שאני לא רואה את האפשרות לשנות אותם, ואולי לא צריך להתאמץ בכלל
כי גם הם יעלמו בבוא הזמן, אלו שלא מסוגלת להגיד או לעשות אפילו היום.
אמרתי שאני מרחמת עליו, על טפשותו, על ה"לא בכוונה" שלו, כמו אמא לבן.
מרחמת עליו על התקיעות שלו, ושם אני נו]לת. למה לרחם עליו בכלל? למה להמשיך לסחוב רגש?
אז בינתיים זה ככה, ואני לפעמים מתעצבנת על הרצון לשבור הכל, לנפץ את מה שהיה
להתחיל להלחם בו זה לההפך למישהי אחרת, לכזו שאני לא רוצה להיות
אולי דוקא ההישארות שלי במה שאני היא הנצחון האמיתי - אני לא נכנסת למלחמה
לא הופכת להיות מי שאני לא, לא נכנסת למעגל של אלימות חסרת מוצא.
אז אני חלשה, אני נפגעת ממנו עדין, לא כמו קודם כמובן, אבל יוצאת נסערת.
כדאי או לא כדאי, זו השאלה, ואני יודעת שאני רוצה להתנתק, לא יודעת מה המחיר.
להיות אנושית? להיות קורבן? להיות רגישה? להיות תוקפנית?
המון אפשרויות, כל אחת מובילה לכיוון אחר
כולן ממילא יבואו בשלב זה או אחר
ובסוף אהיה אני בכל מקרה.
באמצע השיחה שלנו (שנסבה בחלקה על החינוך הגרוע שהבנים קיבלו)
התקשר הבכור לספר בהתרגשות שהנה עוד חמש דקות הוא מתחיל את הטאטו שלו
אמר שניסה להשיג את אבא שלו ולא הצליח, אמרתי שאני מולו - אם רוצה לדבר איתו
הסכים, וסיפר לו על מה שתיכף קורא. אני רואה וצוחקת בלב - הנה הוכחה לחינוך הגרוע שלי!!!
האבא מתנגד לדברים כאלה והנה הבן עושה מה שהוא רוצה. ממש נורא!!!
תיזמון מצויין לדעתי. הבן כבר גדול מספיק לעשות מה שהוא רוצה, היחסים ביניהם תלויים על חוט דק ביותר, ועכשיו האבא רואה שאין לו אחיזה על הבן בכלל, שאם הוא רוצה קשר עם הבן שלו הוא צריך להתאמץ, צריך להתחיל להזיז את עצמו כי הבן שלו הולך ומתרחק ממנו.
אני שמחתי
הבן צייר משהו לפני המון זמן, והחליט שאת זה הוא מקעקע על עצמו, הלך למומחה הכי מומחה שיש
וחזר הביתה עם קעקוע מקסים, אדום וצורב אבל בדיוק מה שהוא רצה.
אני שמחה בשבילו.
וזה הכל להיום, אני הולכת לישון
יש לי שבוע סוער ביותר עם עבודה, בר מצווה, תוכניות ותיכנונים
חייבת לאגור כוח.
ליל מנוחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
