כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לשבת עם הנכדים על הנדנדה שהוקמה בשביל אבא שלהם, בחצר המוצלת ליד הערסל, להתנדנד ולאכול קצת מהפירות שיש בשטח האחורי. להנות מהצל והשלווה, מהשקט. לספר סיפור קטן על ילדות רחוקה וישנה, על הליכה למכולת, על החילזון הראשון של החורף. לשבת על הנדנדה כמו שישבתי עם האבא של הנכד, עם הבן שלי, לזכור אחורה את תולדות המשפחה.

אחר כך להכנס הביתה, לבית שבניתי בשתי ידי, מכירה בו כל זוית וכל גומחה, עוברת בחיוך ליד הקיר שיש עליו עוד את סימני מדידת הגובה של ילדי בימי נעוריהם. השנים לא נמחקות באמת אלא מוסיפות רבדים של אושר משפחתי שקט, של זכרונות נעימים, של ריחות בית שנשמרים בסדקים הישנים.

חלום של אהבה, של זוגיות, של משפחתיות. חלום של חיים שלמים, של בעיות וקשיים שהתגברנו עליהם ביחד, של תהיות ושאלות והתלבטויות שחיזקו את מה שאנחנו מהתחלה - משפחה אחת קטנה בתוך הים האנושי הסוער.

בית שנושא שתוכו את כל הזכרונות, שמשקף לי את חיי, את הבניה האיטית והנפלאה של המשפחה שלי.

לשבת במרפסת ולחוש את הרוח הנעימה על הפנים, לשתות תה של אחר הצהרים בנחת כי הבנים כבר גדלו, כבר יש להם משפחות משלהם. לשבת בשקט של שלמות, בידיעה שהחיים עוברים נכון, שיש עוד המון מה לחיות אבל המלחמות נגמרו, השלווה הגיעה הביתה, הבניה הסתיימה ועכשיו זמן להנות, זמן להעביר הלאה את האהבה, את המשפחה שיצרנו במהלך השנים, את השילוב של גבר ואישה מתחילת דרכם יחד. לשבת במרפסת ולהתבונן בתמונות של פעם, לצחוק איך הכל היה שונה, להאמין שעשינו הכל לבד בשתי ידיים, להנות מפרי עמלנו, להנות מפרי זוגיותנו, להנות.

חלום ילדות היה לי, שהתבגר יחד איתי והפך לחלום נעורים, עזר לי למצוא את זה שחשבתי כי יציבותו וחוזקו יתנו לי להגשים את החלום הזה.

נאחזתי בחלום מבלי לדעת, נתתי לו להוביל אותי על פני תהומות רבים, גישרתי ותמכתי ונאחזתי בכל זיז אפשרי רק כדי שלא יחמוק. ויתרתי וייעצתי והקשבתי וויתרתי, בעיקר ויתרתי. עיגלתי מליוני פינות רק כדי שהחלום לא יברח, תפסתי אותו בקצה זנבו עשרות פעמים, לא נתתי לו להעלם. ניסיתי להחזיק את חיי הזוגיות, המשפחתיות, בכל כוח אפשרי רק שהחלום הזה אכן ימשיך ויתקדם הלאה אל הנקודה שבה אפשר לראות הכל ולהבין שאפשר לנוח.

התחלנו יחד, חלום משותף, הכל היה דומה - בית עם חצר במקום שקט, גינה שיש בה עצי פרי, טבע יחסי אבל לא רחוק מהכרך. בית קטן, נדנדה בחצר, ילדים משחקים ומטפסים על העץ. היה עץ גדול, היה חבל עבה שהבנים טיפסו עליו, היה אפילו בית על העץ הזה. מצד אחר היתה מגלשה - עץ של חיים שלמים. החצר שקקה חיים, קייטנות לחברים בקיץ, בריכות קטנות של מים בחום, ברד וערימות לבנות בחורף, ציפורים שבאו באביב בשביל החצר שלנו, המון סוגים בחצר אחת. ילדים שבאו לשחק כי היה איפה. חלום משותף שהתפורר עם הזמן, ואני אוספת את הפירורים ומנסה להדביק, מנסה לאחות, מנסה לשמור על הקיים רק כדי להחזיק מעמד ולעבור את המשבר, לעבור את המשוכה האחרונה ולהגיע להגשמת החלום.

התקרבנו כל-כך, וככל שהתקרבנו ככה התרחקנו. הזמן קירב, המציאות הרחיקה. אנחנו כבר בגיל שעוד מעט יכולים להיות נכדים, כאלה שיושבים על הברכיים ומתנדנדים יחד, הזמן הביא אותנו לבגרות של הבנים שלנו, הזמן הביא אותנו לבית שכבר יש בו קמטים, יש בו סימנים, יש חצר עם עצי פרי מניבים בעסיס מתוק במיוחד. הזמן הביא אותנו קרוב מאד להגשמת החלום.

המציאות יצרה ריחוק, הזוגיות נשברה פעם אחרי פעם, המשפחתיות החלה לההרס, האהבה נקברה תחת הררי ויכוחים וצעקות, התנצחויות נצחיות על תפיסות חיים שונות, חוסר הסכמה תמידי. צד אחד טועה תמיד וצד אחד צודק, צד אחד מנצח ושני הצדדים מפסידים. המציאות הרחיקה אותנו זה מזה ואני מנסה לאחוז בכוח בסיבים החלשים, מנסה לחבר ולקשור, מנסה למצוא את הדבק שיצליח לעשות את הפלא. מוצאת את עצמי בתוך כל הכאוס נאחזת בקרן אור אחת של תפיסת חיים, זו שנותנת לי שלווה ברגעים הכי קשים. יושבת ושוקעת לתוך עצמי כשאין אף אחד בבית, מתחברת למקומות יפים שמרפאים לי את הנשמה, מוצאת אושר גדול במקומות נחבאים, ומקווה שזה יציל את החלום, כמו פנטזיה שחזרה ונוצרה מגרגר החול האחד, אשליה ילדותית כמו חלום ילדותי. באה ומביאה את האושר הקטן שלי למשפחה, תמימה לחשוב שהנה מצאתי את הדבק, הנה יש מקום של שלווה שמשם אפשר לראות את קצה הכאוס, אפשר לראות מרחוק את הנדנדה עם הסבתא והנכד, אפשר למצוא משהו זוגי יחד שיחזיר אותנו לידיעה של החיפוש הראשוני. אושר קטן שיכול להתגבר על כל הקשיים הכלכליים, על כל הגחמות האישיות, אושר לא אנוכי שיכול לחבר שניים שפעם היו יחד והיום שכחו את היחד הזה כמעט לחלוטין. תמימה כל-כך אני, כמו החלומות שלי. חשבתי שהוא רוצה לחזור לאותו חלום, חשבתי שהוא מוכן ללכת לאיבוד בתוך מקום אופטימי שיפקח שוב את העיניים, חשבתי שהוא מוכן לסמוך עלי ולהאמין לי. תמימות ילדותית כואבת. הבאתי את הלב שלי לתוך המציאות המרה המשפחתית, מציאות שהחלום כבה בה, הבאתי את הפעימה הזו האמיתית הכי אינטימית שלי, חשפתי את חזי לרווחה כדי שיראה ויאמין, עשיתי את המעשה הנואש האחרון שיכול היה להמית אותי... או להחיות. חשפתי את חזי לרווחה... והוא חיטט בו בכעס רב והרס את השריר האחרון שעוד פעם. הוא עזב את הבית והלך.

איתו הלך החלום, אבל אני לא הצלחתי לנתק אותי מהחלום הזה. אני נאחזתי בכל מה שאפשר כדי להמשיך את מה שהוביל אותי כל חיי, את מה שקיבלתי בילדותי ומה שרציתי לתת לילדי, לנכדי - את ההמשכיות, הבטחון, היציבות - האהבה.

הוא הלך ואני ממשיכה לחלום את אותו חלום, מנסה לשנות ולא מצליחה, עומדת בחצר ומשקה את העצים ומשכנעת את עצמי שאני מעבירה אותם הלאה למישהו אחר, אבל לא באמת משוכנעת בכך. קוטפת את פירות הליצ'י מהעץ וחושבת איך אשתול את העץ הבא, אבל לא יודעת איפה ולא מחפשת אפילו, לא מחפשת בית אחר כי עוד שקועה בחלום הבית הזה.

קשה כל-כך להתנתק מחלום. קשה כל-כך להתעורר.

חשבתי שאוכל להחליף את החלום שלי בחלום ישן יותר, החלום של הורי, חשבתי שאוכל לחזור למחוז ילדותי, לגור שם ולקיים את החלום שלהם, לבנות על בסיס ישן ויציב, לעמוד עם הבנים שלי מתחת לעץ של הסבתא שלהם. חשבתי שאוכל להחליף חלום בחלום אבל זה לא שלם. החיים מספקים לי סיבות שונות ומראים לי שזה החלום המשפחתי, החלום של אמא שלי ואבא שלי, החלום שאמא שלי הגשימה אבל היא רואה שאין לו המשכיות אחריה כי כולנו עזבנו, החלום שאני רוצה להמשיך בשבילה ואולי גם בשבילי. לחזור למקום הולדתי זה לבנות בית במקום שיצאתי ממנו לפני שנים רבות, מקום שחייתי בו לבדי בעיקר, ומעט מאד עם בן הזוג הקודם שלי. אולי זה נכון להמשיך שם כמעט מהנקודה שהתחלתי. שם התרקם החלום ההוא, שם הוא נקטע והוחלף במציאות ובחלום אחר, שנגמר עכשיו. שם אפשר אולי להתחיל להמשיך את החלום הישן, של חיים ליד אמא שלי, של בניית דורות המשך שיושבים במרפסת אחר הצהרים, נהנים ממה שיש ולא רוצים יותר מאשר שלווה ושקט. אולי זה המקום לבנות את הזוגיות האמיתית שלי, חלום בהמשכים, עד גיל 20 ומגיל 45. הפסקה קצרה של 25 שנה, ושינוי דרמטי של חלומות.

את זכרונות הילדות של הבנים שלי אני לוקחת למקום אחר, הם לא יוכלו להצביע על האבן בחצר ולהגיד לילדים שלהם - את זה אני הרמתי פעם ומצאתי סוכריה מתחת. לא יהיו להם זכרונות ילדות לחוות בשנית עם ילדיהם, אבל גם לי לא היו. אולי זה מה שכואב לי - סיפור חיי חוזר אליהם. בגירסה שונה, אבל החלום שלי שהסיפור שלהם יהיה שלם - החלום הזה נגמר.

קשה להתעורר מחלום, קשה להתפקח. הכל הסכמתי עד היום לקבל, להבין את השינוי, אבל ההסכמה הגדולה שלי היא להתחיל לחלום חלום חדש, לדעת שהישן יפה, הגיע עד השלב הטוב שלו, יש בו הרבה רסיסי זיכרון שמלווים וילוו את החיים כמו זכרונות חלום בערפילי בוקר, אבל אין בו יותר מזה. ואין צורך ביותר מזה.

להשלים עם הויתור על החלום הזה ולהתחיל חלום חדש, כי כל החיים הם חלום בעצם.