כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

שבת ה 13 לחודש, זמן מצויין לחגוג את יום הולדת ה 13 של בני הצעיר.

בתוכנית - בוקר של עליה לתורה בבית כנסת כפרי ואינטימי (הבן המוכשר שלי הדהים בזמרתו ודיקלומו - ממש כל הכבוד לו!!!)

ואחר צהרים של ארוחה ואירוח של הרבה אנשים (צבעוני, טעים, קריר למרות החמסין, וחברותי להפליא).

המתכננת, מבצעת, מארגנת, מכינה, לא ישנה, שוטפת כלים וכו' וכו' וכו' - אני כמובן.

קטן עלי אירגון של ארוחה ל-80 איש,

והאירוח בבית הכנסת - בכלל משחק ילדים.

עכשיו כבר יום אחרי, יש מסקנות -

1. אפשרי

2. עובדה שהיה מוצלח ביותר

3. חייבת מנוחה!!!!!!!!!

סיפורים קטנים:

חברה שלי התנדבה לעזור, באה להכין איתי את האוכל. אנחנו מכירות עוד מהצבא (לפני הרבה שנים), מצאנו את עצמנו אחת ליד השניה, נפגשות לפעמים, ויש חודשים שאין קשר. זה לא חשוב, כי הקשר קיים ממילא, ולקראת המסיבה היא הוכיחה את המופלאות של הקשר הזה. שתינו באות ממקומות שונים לגמרי, ועם זאת הנינוחות שלה משתלבת בשלי ללא בעיה. עכשיו חושבות לפתוח עסק יחד (כבר חשבנו על זה הרבה פעמים, אבל עכשיו אולי הדברים נכונים יותר).

אחותי חזרה מחו"ל יומיים לפני המסיבה. התעקשה להכין כמה דברים טעימים שהוכיחו כי היא מוכשרת ללא ספק.

באה בבוקר לעליה לתורה וכבר עזרה בענייני אוכל, ואחר כך שתינו עבדנו כצוות מיומן, מתחילת האירגון ועד סופו, היא קרעה את התחת ולא נחה רגע, ובזכותה הצלחתי להגיע הביתה לפני חצות כשהכל היה מאורגן ומסודר וכמעט נקי לחלוטין.

אמא שלי רצתה לדאוג ולא כל-כך נתתי לה על מה, אבל היא דאגה בכל זאת...

אחר כך כשהכל היה מוצלח היא נרגעה יחסית, ואחר כך נתנה לי כסף כדי לכסות חלק מההוצאות.

היתה עם דמעות בעיניים, בעיקר של שמחה שהכל היה טעים ונינוח ונחמד לה ולכולם.

מחר היא באה אלי הביתה לעזור לי לסדר את הבלגן שעבר לכאן ועוד לא חוסל.

אח שלי שפוט של אשתו.

בת דודה שלי לא הגיעה אבל שלחה כסף, ואני מחר מתקשרת אליה להודות לה על כך.

האהוב שלי נמס בחום, והלחות גומרת אותו לחלוטין.

אני קמתי בבוקר אחרי לילה קצר שבא אחרי יום מעייף שבא בסוף של שבוע מתיש.

השארתי את אהובי בבית ונסעתי לבית הכנסת. זו היתה התחלה של יום מטורף למדי

אבל זו היתה התחלה של יום שהחלטתי בו לא להתרגש מכלום עד כמה שאפשר.

בלילה, לקראת סוף האריזות והנקיון, הרגשתי איך אני תיכף מתפרצת על הבן בגלל שום דבר

ואמרתי לעצמי - את לא עושה את זה, בטח לא לו, את ממשיכה לשמור על רוח נכונה, על שקט ורוגע.

עצרתי את עצמי, הצלחתי, ואני גאה בי שאכן באופן מודע לחלוטין שמרתי על שלווה שהקרינה על הכל כמעט.

היה עצב שריחף בעיקר בבית הכנסת, ועד כמה שאני לא רוצה שיהיה - בכל זאת התחושה של משפחה מפורקת היתה שם.

היה האבא, הייתי אני, היו המשפחה הקרובה, והתחושה הזו.

כבר עברנו שתי עליות לתורה של שני הבנים הגדולים, וזו היתה שונה

כל השותפות של הורים המביאים בן לטקס ארכאי ככל שיהיה - השותפות הזו לא היתה

ומלאה את מקומה תחושה אחרת. אפשר להגדיר אותה בהרבה מילים, לא ממש משנה, זה היה שם.

אומרים שהזמן עושה את שלו, המציאות נוצרת ממילא, והדברים ישתנו

ובינתיים יש שאריות של חיי נישואין, של הורות משותפת, של פירוד שקיים מעל הכל

ובנים שחיים בשני עולמות - של אבא, ושל אמא, בלי קשר בין העולמות האלו מלבד כעס.

אז היה חיבוק אחרי הטכס - אני שאלתי אם אפשר והוא נענה. החלטתי (שוב החלטה קרה ושקולה) לשבור איזה מחסום שנוצר.

מאז שעזב את הבית לא נגעתי בו, לא רציתי.

היה חיבוק מוכר ביותר, אבל חסר כל אנרגיה, סתם חיבוק.

לא יודעת אם הצלחתי לשנות בי משהו, אבל כרגע אני עובדת על עצמי בהתנתקות (מזדהה עם הפוליטיקה)

וזה היה חלק ממה שתיכננתי לצורך מימוש הכוונות.

הבוקר קמתי מוקדם ואחר כך חזרתי לישון. הראש כאב לי כל היום, כואב גם עכשיו

מהצהרים נסעתי, נפגשתי, טופלתי, לימדתי, ושוחחתי - הכל בנסיעות ונהיגה מרוכזת מרוב עייפות

ועכשיו, אחרי גלישה מתונה וכתיבה מאומצת - אני הולכת לישון!!!

הבית נשאר כמו שהיה אתמול בלילה אחרי שפרקנו הכל מהאוטו -

אלוהים נח בשבת ואני הפעם נחתי ביום ראשון. עשיתי לי שבת לפחות בבוקר

ומחר מסדרת הכל, לא ישאר זכר לבלגן

רק סידורי הפרחים המדהימים של אחותי, האוכל במקרר, והעוגה המרשימה והמקצועית שהכינה ל. -

ישארו כסימנים פיזיים לשינוי הרגשי שהבן עבר.

ליל מנוחה ונתראה בשמחות