קיבלתי חוברת של חיים אחרים מהחודש, ויש שם כתבה על נשים בגילי + שנוסעות להודו ומגלות את הכנפיים שלהן.
הן מגלות את עצמן, את החופש שלהן, את הכלא השקוף שנקרא בית.
הן ממשיכות ונוסעות להודו מדי פעם כדי למלא את המצברים, את הנשמה,
הן מגיעות הביתה ואחרים לא יודעים איך לקבל אותן עם השינוי, אז אונסים אותן לחזור לכלא.
ככה היה לי, בצורה שונה קצת, אבל לא בהרבה. דברים השתנו, הודו מחכה לי קצת רחוק
אז בינתיים הבאתי לי את הודו לכאן לביקורי בית קצרצרים.
החיים שלי כבר לא כמו סרט הודי, פחות דרמות, פחות גיבורים, יותר אושר יציב.
אני עכשיו בהפסקה של הסרט, הולכת לעשות פיפי ולשתות משהו,
כי ההמשך הוא החלק הטוב של הסרט - החלק האופטימי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
