כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

החיים היו כאלה -

הוא אהב לשחק באש.

לפעמים הצלחתי למנוע את הנזק

לפעמים פרצה שריפה קטנה

ולפעמים גדולה ומופרעת.

איך שלא יהיה - אני אשמה -

שלא מנעתי את ההצתה

שלא שמרתי על אש קטנה

שלא דאגתי כראוי לגבולות שלה

ושלא כיביתי את השריפות כשגדלו מאד.

בגללי הכל נשרף

ולכן אני נושאת עלי את אומללותו הקיומית

הכל בגללי.

גם היום הכל בגללי

גחלים של פעם התפרצו לאש חדשה

הגחלים שאני לא כיביתי

אחרי שהצלחתי לייצב את האש הגדולה הקודמת

במחיר חיי כמעט.

אז מהיום אני מפסיקה לכבות שריפות

או לפחות מפסיקה לכבות את השריפות שלו.

יותר מזה - אני כבר לא אחראית

על הנזק הישן שנגרם בגלל אזלת ידי

את זה שנגרם כי לא לקחתי לו את הגפרורים מהיד

או הנזק שנגרם כי המטפים כבר התרוקנו מזמן.

הרבה כסף נשרף בגלל המשחקים האלה

הרבה כסף גם נוצר אבל התכלה מהר.

מי שמשחק באש

כנראה ישאר עם צלקות

מי שמנסה לכבות את ההתפרצויות הללו

לא יוצא נקי

אז יש לי צלקות גם כן,

אבל אין לי כל כוונה להוסיף חדשות לידן.

אני -

גמרתי לכבות שריפות

הפסקתי לרוץ ולמנוע אותן

מעכשיו אני שומרת על האש הקטנה

כדי להכין את האוכל ולחמם את הבית בחורף.

לא צריך יותר מזה

(אולי רק בלג' בעומר, ליום אחד).

הכי מצחיק -

לא רציתי אף פעם להיות בתפקיד מכבי-אש

רציתי להיות זו שמדליקה נרות ושומרת על התקדמות שלווה.

נו, לאן הגעתי,

הרבה נסיון רכשתי בשריפות האלה

נסיון לא רלוונטי לחיים הלאה.