כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

קראתי עד אחרי 2, גמרתי את הספר, לא הצלחתי להרדם.

עושה לעצמי רייקי והמחשבות מתחילות לשוטט

מתחילה דו שיח עם מי שמתבוננת בי מהצד

רואה פתאום אותי בחדר השינה הגדול הזה, מרגישה שזה לא החדר שלי, אני רק אורחת לרגע, רגע שהתארך משהו, אבל אני אורחת. חדר השינה שלי הוא אחר לגמרי, אינטימי, מחבק, לא הולכים בו לאיבוד. אבל בינתיים אני מוכנה להתארח, אני לא מפונקת, אני לא באה בטענות. התחושה היתה כל-כך חזקה, היה מוזר ביותר.

אחר כך אמרתי לי - את בת 45 אישה, תראי איך את נראית, אישה בת 45 ומרגישה ילדה, שוכבת במיטה גדולה מדי, מכורבלת ומעורסלת בתנוחת עוברית, בחדר גדול מדי, מרגישה קטנה כמו בת 8, אבל תראי - את כבר גדולה, את בת 45. חוזרת ואומרת את המספר זה כדי להבין או לנסות להבין את משמעות ההתבגרות הזו. היית נשואה, ילדת ילדים, התגרשת אפילו למרות שמעולם לא חשבת שתעברי את החוויה הזו, ועכשיו יש לך חבר. מופלא בפני עצמו הרעיון שיש לך חבר, כי מזמן לא היה לך חבר. תראי איזה יופי של דברים עשית בחיים שלך. את מכירה את נקודת הזמן הזו, חשבת עליה הרבה, נקודה שעוצרת ומתבוננת על מה שהיה. מה את רואה? עד כמה זה שונה ממה שחשבת לראות?

מתבוננת מתוך ידיעה שהייתי כבר בזמן הזה, ראיתי את הדברים מכאן כשהייתי הרבה יותר צעירה, אבל לא רציתי לראות את האמת, אז ראיתי את האושר בלהיות אמא לבנים בוגרים, ראיתי את הבשלות שלי, את הידע שמתחיל עכשיו להניב פירות. עד עכשיו אספתי, עכשיו יכולה להתחיל לזרוע... להשקות... לגדל...

עד עכשיו ההשקעה היתה בגוף - לגדל ילדים, לגדל בעל, לגדל אותי, לאסוף ידע, לחיות מתוך חיים של חומר. הגירושים היו נקודת מפנה שהיום יש לה משמעות נוספת עבורי. עולם החומר היה כרוך בחיי הנישואין הקודמים, כל חשיבה באה ממקום חומרי נמוך ביותר, חשיבה שהביאה לבית, מכוניות, כלב, ילדים, חינוך, חוץ לארץ, הנאות חומריות שקונים בכסף, הנאות חומריות שמגיעות מתוך התפתחות פיזית. חשיבה נמוכה ותועלתית, האהבה נמוגה לתוך החומר.

לפני כמה שנים עלתה בי הרוח, יחד איתה התחילו שינויים שכולם היו באשמתי, אכן אני אשמה, היום אני יכולה להגיד שכל האשמה עלי, בגללי התחולל השינוי שבסופו התגרשנו. אכן אני אשמה וטוב לי שכך, כי זה אומר שאני מוכנה לקבל את השינוי שחל בי ולקחת את כל האחריות שבאה יחד עם השינוי הזה. אני אשמה או בעצם - אני אחראית. סוף סוף יכולה לקחת אחריות עלי מתוך ידיעה שזה לא מוצא חן בעיני מי שלא מוצא חן בעיניו, אבל זה לא חשוב - האחריות היא כולה שלי - על השינויים התפיסתיים, על האהבה שאני מתעקשת להביא לכל דבר, על הלמידה המתמדת, על הויתורים ועל החובות, על התמימות, כל השינויים שנוצרו כי ההבנה שלי העמיקה ומצאה את היופי שבעולם הרוחני, העולם של החיבוקים והליטופים והעירום, העולם שחושף את הנפש על כל משובותיה וחולשותיה בלי בושה, זה שאומר כי השלמות באה עם כל הטוב והרע שבה - יין ויאנג וכל מה שבאמצע. לוקחת אחריות על ההתפתחות הרוחנית שלי, שהשפיעה על הסובב אותי, שהביאה כל-כך הרבה דברים טובים, ורק אני האמנתי ל X שניסה לשכנע אותי עד כמה רעים הם. אני יודעת היום שטעיתי כשהקשבתי לו, טעיתי כי שכנעתי את עצמי שבאמת אני לא בסדר, שהרוחני כנראה לא שלם כמו שאני חושבת, שכל החיבוקים האלו יכולים לפגוע באחרים... היום אני יודעת שפתיחות מאיימת על אנשים, איימה על ההוא שחייתי איתו, והוא זרק את הפחד שלו עלי, ניסה לסגור את הפירצה הזו בכל הכוח, בהטלת אשמה, בהטחת עלבונות, בהפחדה הולכת וגוברת, ואני ניסיתי בכל הכוח להראות את האהבה. היום אני יודעת שאני אשמה - מי שלא רוצה לראות - לא רואה, ואני אשמה שניסיתי הרבה יותר מדי... שניסיתי לא להיות אשמה...

אוהבת את האחריות הזו, אוהבת את האשמה הזו. בגללי הוא עזב, וזה סימן שהגעתי למקום בו החומריות ההיא כבר לא מתאימה. מה שאני היום היא אישה אחרת, מהות אחרת. אני כבר לא מתאימה לבית הזה, אני אורחת בו בדיוק כמו שהחבר שלי אורח בו, אני רק אורחת שנמצאת כבר קצת יותר מדי זמן, ולכן בקרוב משנה את מקום מגורי, הולכת להתארח במקום אחר שמתאים יותר למי שאני היום, מתאים יותר למי שאני מביאה איתי, ומי שאני מביאה איתי הוא החבר שלי שמתאים למי שאני היום.

בטח שלא נפגשנו קודם, בעצם בטח שנפגשנו כמה פעמים בעבר, הוא בטוח ראה אותי באוטובוס, או חלף על פני באחד הרחובות, ואפילו ראינו את אותו הסרט פעם, אין צורך לבדוק - הסבירות אומרת שנפגשנו לפחות כמה פעמים, פשוט כדי לתת ליקום לבחון אם יש ניצוץ או אין, אם הקשר יכול להתחיל או לא, ורק כשניתן היה - הפגישה הפכה להיות לחיבור דרמטי. מי שאני היום יכולה להיות עם מי שהוא היום.

אני מתבוננת עלי במיטה וחושבת שהנה אני אישה בת 45 שיודעת סוף סוף את מה שרצתה לדעת, אפשר להפסיק לחפש כל הזמן, את כל הידע שצברתי הגיע הזמן להביא לפתח, אפשר להתחיל להוציא חלק חלק ובינתיים ליצור מקום לידע חדש שמגיע, אפשר להתחיל לחבר הכל לתמונה אחת שמובילה קדימה בלי להסס, בלי לחשוב שחסר משהו. הבסיס קיים, שלם, אין צורך ביותר. אפשר לראות אותי כמו שאני ולשמוח שאני ככה - כמו ילדה קטנה במקום שלא שייכת אליו, לפני התחלה של חיים שנראים כמו הרפתקה מסקרנת ומפחידה ומדהימה כאחת.אני בת 45, מתחילה את חיי כמו נערה בתחילה דרכה, מרגישה חסרת קמטים וגיל, הולכת לישון בידיעה שהחיים הם הרפתקאה המחכה לי שאתחיל לפסוע בה...

ואז נרדמתי עד הבוקר.