ממשיכה לסדר את הקטעים הישנים בבלוג, לאט לאט עוברת על פני מה שכתבתי קודם. הגעתי עד לפני שנה, ממיינת את סיפור האהבה ומפרידה אותו לקטגוריה שלו. עדיין לא נוגעת בכל השאר, אבל רואה איך הדברים נאספים. איך תקופות שונות מביאות אותי לכתיבה שונה, איך בשעותי הקשות ביותר אני פונה לעולם המסתורי שמקיף אותי, זה שתמיד אני מסתירה כל-כך טוב, כותבת אותו כאן במילים לא ברורות, בדרך כלל גם אין הרבה תגובות על המילים האלו.
יש לי נטיה להעלם בעולמות שאינם מציאותיים. יש לי מנגד נטיה ברורה ביותר להאחז בקרקע, כנראה כדי לשמור על שפיותי, לפחות כלפי חוץ.
פעם שלחו שרביטים וגילו כל מיני אמיתות, אני גיליתי כמעט את המובן מאליו.
מה שלא גיליתי הם הסודות שלא רואים ממילא, ולא חשוב אם מגלים
אבל אלו הסודות האמיתיים ביותר -
אני יכולה להיות במצב מדיטטיבי גם כשאני מוקפת אנשים, אף אחד לא באמת ירגיש בזה
אני יכולה לתקשר בעודי מדברת בשיחת חולין, אני תמיד מחוברת לאיזה קול אחר שאינו אני
אני יכולה להעביר יד על מישהו והאנרגיות שבו יזוזו בלי שיבין מה זה, אבל זה נעים בדרך כלל
אני לפעמים מוקפת אור עד שכמעט רואים את זה
אני יודעת המון דברים שלא יודעת מאיפה יודעת אותם
אני מבינה לפני שאני באמת מבינה מה הבנתי
ומעל הכל -
אני לא מוכנה לקבל את עצמי ככזאת.
אני נלחמת בעצמי משום מה, לזוגי שלי יש אבחנה ברורה ביותר למה. בשבילי זה אולי כי אני מפחדת להודות שיש בי משהו מיוחד, או להודות שאני שונה, או למצוא שאני בעצם כמו כולם רק חושבת שיש בי משהו מיוחד. אני פוחדת שיצחקו עלי או יותר מזה - יפחדו ממני ויתרחקו, זה מה שבעיקר קרה לאורך השנים. אני מפחדת להיות מוזרה ושונה, להיות מוקעת מהציבור.
יש לזה כל מיני השערות מהחיים הקודמים, לפחות למי שמאמין בגילגולים או כל מיני תיאוריות כאלה. אפילו חזרתי פעם לזכרון של עקידה בכיכר העיר יחד עם החתול השחור שלי...
אני רואה צללים בבית שלי, אני אומרת להם שהם בעדי, אני חולמת הרבה יותר מדי על כל מיני דברים מוזרים שמהוים כמעט מציאות בשבילי, או לפחות חלק מהחיים שמתייחס למציאות ולכן לוקחת את החלומות בדבר שיש לשים לב אליו, או רק להגיד בקול רם.
אני מדברת "אליהם" הרבה, מבקשת הכוונה, ולפני כמה ימים גם ביקשתי שירפאו אותי, והם באים בשמחה רבה.
כשאני מדברת איתם אני כולי אפופה תחושות אחרות, למשל עכשיו יש לי רעשים שונים באוזנים, מסביב לראש יש לחץ קל, שנוגע בכמה נקודות בצורה קצת יותר חזקה, אני יכולה להתחיל שיחה פשוט כי מבקשת להתחיל אותה, ותמיד יש מי שנמצא ומשיב לי.
אפשר להבהל מזה בלי בעיה, אפשר לחשוב שיש כל מיני כוחות מוזרי ומאיימים, אבל אני רואה בזה רק טוב, לא מוכנה לפרש את העולם כיוצא נגדי, אלא רק בעדי. אני מבקשת להיות מוקפת בטוב, וזה מה שמקיף אותי, אני מבקשת להיות מוגנת מכל רע, וכרגע זה מה שיש.
נשימה עמוקה תמיד מביאה לי אור לגוף, מנסה ללמד את האנשים האחרים להביא אור פנימה ככה, זה כל-כך פשוט, אבל לא יודעת כמה באמת מצליחים להבין את הפשוט הזה - נשימה ואור וזהו.
רוצה לתת את הידע שלי למי שמסוגל לקבל, למי שרוצה לקבל, וכנראה שיקח לי עוד זמן להוציא את עצמי לאויר העולם. בינתיים מכינה את המילים שיוצרות הקדמה לכל זה, הזמן שיש לי עכשיו הוא מתנה שאני נעזרת בה, כי אחר כך אולי אהיה עמוסה מדי בעבודה. זמן הבית הכפוי שנוצר לי הוא בעצם זמן יצירה, ואני משתדלת למצות אותו טוב ככל האפשר, יחד ולמרות כל הקשיים שנובעים מכל המסביב.
אני עורכת בחינות לעצמי, ואם אני לא מצליחה זה סימן שאני עדיין לא במקום הנכון. אני מחזיקה בדיעה שמי שמלמד צריך גם להוות דוגמה, למרות שאף פעם לא מצאתי את זה במורים שלי, והגעתי למסקנה שללמד טוב זו משימה גדולה מספיק, לא חייבים גם להצליח ליישם את מה שמלמדים. העיקר שיודעים איך להעביר את זה הלאה. אבל עדיין מצפה מעצמי לשלמות יחסית. טוב, אני חסרת הגיון כנראה, בעיקר בשעות האלו.... או שזה בעצם הגיוני. במיוחד בקריאה של כמה שעות אחרי. נראה בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
