כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

כל מה שהיה פעם הופך להיות פחות בעוצמתו כשנזכרים בו, כשהיה ברגע ההווה הוא היה הכי חזק, ואז מאבד מחוזקו.

כל מה שיהיה עוד לא ממשי, הוא יכול להיות דמיוני מעשי ככל שיהיה, אבל הוא לא קיים.

העבר והעתיד קיימים רק בהווה - במחשבה שלי

וההווה יכול להיות היסטרי או רגוע לפי התפיסה שלי

אבל העבר מאבד מההיסטריה שלו

העתיד עוד לא קיבל אותה

רק ההווה הופך להיות מופרע, היסטרי, חסר מנוחה... או רגוע לחלוטין.

טוב, הנה אני חוזרת על מילים שמליוני חכמים כתבו לפני.

אז מה?

כולם רוצים הווה רגוע, לפחות כלפי חוץ, כי רוב האנשים הופכים את ההווה להיסטרי -

"צריך" לעשות משהו, אסור לשבת בחיבוק ידיים...

ועכשיו צריך להתייחס לחבר שלי כי זה ההווה,

צריך - כי הוא נאנח אנחה פולנית לידי, אומר משפטי מפתח כמו -

"אוי איזה חיים... זה חיים זה? עם אשתי הראשונה היה יותר טוב כי היא לפחות לא כתבה לידי, ישבה במקום אחר... אין לך בושה אין לך........ לא חשוב....."

וכך הלאה מצחיק אותי עם הפולניות שלו,

ועכשיו ההווה מצחיק.

יותר טוב מהווה היסטרי

תיכף עוברים להווה מעשי - להכין את האוכל למחר

"ככה זה כשמתחתנים פעם שניה, עושים את אותן הטעויות של הפעם הראשונה, הכל הבטחות בעלמא, שום דבר לא מתקיים... שום דבר... אההה.... כן (ופיהוק גדול נלווה לכל זה)... כן" ואני ממשיכה לחייך בלב. הנה באה תנועת היד המבטלת, אני שואלת "מה", והוא עונה בתנועת יד ואומר - "עזבי את זה, אין לי כוח להתייחס אליך... חבל על הזמן. תעזבי. הוווו דרמטי (אני צוחקת יותר בקול רם)... לא ציפיתי לורדים, אבל לקבל את הקוצים של השושנים... כן. איך הבת שלי אומרת? - חראאאאאאאאאאאאאאאאאא " (צחוק גדול כי אני כבר לא יכולה להתאפק)

ואני אוהבת אותו

הולכים להכין ארוחת בוקר למחר.

תיקון - הוא הולך לרסס את הזבובונים שהגיעו לשאריות פירות ולא רוצים לצאת החוצה למרות כל מאמצי השכנוע שלי וההסברים על פינוי, וכשהוא מרסס אני בורחת לחדר אחר, אז שיכין את האוכל לבד ויהנה מניחוח הריסוס הרצחני (איכס)

הווה עם ריח מגעיל של ריסוס.