כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

יש החלטה למועצת הבטחון של האו"ם.

רפרפתי על תגובות הממשלה ואנשים אחרים ביחס להצעה הזו

הכי בלט לי לעיניים מה שנכתב על פרס - "  פרס: ההסכם - יום גדול לראש הממשלה"

והוא רק מאפיין אחד של כל המגמה להראות עד כמה הממשלה פעלה נכון כדי להגיע להסכם הזה, ועד כמה ההסכם הזה נכון,

ומול המילים המפוצצות של יופי טופי יש את כל העם שרואה מה קורה וצועק אבל אף אחד לא שומע -

היו שלוש מטרות בתחילת הלחימה

אף אחת לא הושגה בשטח

אף אחת לא רשומה בהסכם כתנאי בלתי ניתן להפרה

ויוצא שבעצם הלחימה היתה מיותרת וחסרת משמעות

או יותר גרוע - היתה נכונה אבל השיגה את המטרה ההפוכה -

עכשיו החיזבללה נראים כמנצחים, לא פורקו מנשקם, לא החזירו שבויים, ואין שקט בצפון, גם לא יהיה בעתיד.

לצערי עדיין התקשורת תנצח,

יהיה נסיון להראות איזה יופי של ממשלה יש לנו - הנה ניצחנו את כולם ואנחנו חזקים וגיבורים, המנהיגים שלנו הכי טובים שיש, ועם ישראל לנצח יחיה

אבל הזמן יגיד את שלו, את האמת אי אפשר להסתיר, רק לדחות כמה זמן, וכשנגלה את האמת אני מקווה שלא יהיה מאוחר מדי, ולא תתפתח מלחמה נוספת, כזו שתגדיל את מספר המשפחות המצולקות לנצח.

אני אופטימית מטבעי, או לפחות הייתי פעם.

היום אני מלאת כעס על כל מיני דברים, וקל מאד להוציא את זה על נספחי המצב בארץ

על התקשורת ששולטת העולם ויוצרת בי תחושה של חוסר אונים

של שיתוק שאומר לי - אין לך מה לעשות, את קטנה מדי מול הכוח הזה שאינך חלק ממנו

ובתוך זה תתחילי לחיות את מה שיש, כי זה מה שיש.

אני פורקת את הדברים כאן כדי לא להחזיק בבטן,

אני לא מוכנה לחיות בתחושת חוסר אונים

אני לא אוהבת את הברווזים ששמתי, אבל זה מה שנאי מרגישה נכון לעכשיו,

מוקפת שקרים ותמרונים שמנסים למרוח לי את המוח,

מתובלים באלימות ומלחמה שלא תגמר באמת.

חוסר אונים זו תחושה מיותרת.

אני מצטערת שזה מקרין לי על החיים האישיים שלי, כנראה פתח עוד מקום של צלקות קשות.

אז לכתוב כאן ולהקרין אור לצלקות האלו, עם ניחוח לבנדר שירפא ויעלים וימחק את האפשרות של חוסר אונים.

להתחיל לעשות ולא לקיים בכלל את תחושת חוסר התוחלת או כל דבר אחר.

להשאר בידיעה שאפשר לעשות הכל, גם להזיז את העולם - עם נקודת משען נכונה.