דברים מוזרים ביותר קורים לי, שינויים קיצוניים שעכשיו אפשר לראות אותם.
הצליחו להפחיד אותי לקראת הנסיעה לסין, הגעתי למצב ששאלתי את עצמי ואת הזוגי שלי למה בעצם אני נוסעת לסין, ועוד לבד!... מתוך השאלה הזו עלו כל מיני הבנות, ואולי אפילו בשביל זה טוב שיש נסיעה.
למה רציתי לנסוע לסין?
זה התחיל בחלום שהיה בלתי אפשרי, אז כמו כל חלום - חולמים אותו ומקוים יום אחד שיתגשם.
לפני בערך 10 שנים, קצת יותר, נפתחו השערים לסין, ופתאום החלום התחי להראות כמציאות. סין של הסיפורים שקראתי, של הידע שרכשתי, של הריחות עם הבישולים הסיניים של אהרוני... הסין הזו התחילה לקרוא לי. אז זה נראה הרפתקני, מוזר, ייחודי, משהו שווה להתאמץ בשבילו, משהו שכדאי לטייל עם מישהו כדי לחוות יחד אבל בעיקר כדי להיות יחד בתוך הזרות המוזרה והשונה. עברו כמה שנים, סין הופכת להיות מעצמה של עשייה - המקום שממנו צמח לאו-צה שהמציא את המשפט המופלא "עשייה באי עשייה" WEI-WU-WEI הפך להיות עשייה לשמה. ישראלים מתחילים לבקר, טיולים מאורגנים מתחילים להתארגן, תרמילאים כובשים לאט לאט גסט-האוסים וכותבים על זה באתרים שלהם, וסין מפסיקה להיות לא ידועה, הופכת לאט לאט להיות עוד מסלול טיול מסודר ומאורגן. פעם כשחשבתי סין לא היה לי בראש יותר מאשר העיר האסורה ונופים מהממים, היום הכל כבר מוכן מראש ולכאורה אין הפתעות. שאלתי אנשים שהיו שם כל מיני שאלות, קיבלתי הרבה תשובות. הכי מצחיק היה כשסיפרתי לזוג הנחמד שסייע לי לתכנן את הטיול (גרו שם כמה שנים) על הדיעה הרווחת בקשר לסינים ולאי נחמדותם, אז האישה (דוברת סינית ו... אישה...) קפצה ואמרה - "מה פתאום! הם מקסימים! אולי ביישנים ולא מודעים למנהגים שלנו, אבל מקסימים", והוא (דובר מעט סינית, היו שם בעקבות העבודה שלו) אמר יחד אתה - "נכון, הם עם קשה, לא סימפטיים.." ועוד כמה סופרלטיביים אחרים. אני חושבת שזה נתן לי את התמונה הכי ברורה על ביקור בסין - מה שאני ארצה לראות זה מה שאני אראה. צחקתי איתם על הכפילות הזו והודיתי להם על הכל.
פעם הייתי בהודו, הגעתי לשם בערך עם אותה תחושה, לא ידעתי לאן אני באה אבל הרגשתי שכולם כבר היו בהודו והפכו אותה למשהו מאוס למדי עם כל הנמסטה והמחוות האחרות שהביאו משם. גם על סין קראתי יותר מדי בזמן האחרון, שמעתי יותר מדי והכנתי את עצמי הרבה מעבר למה שצריך, הגעתי למצב שסין כבר לא נראית לי מסתורית ומוזרה, אלא עוד פרק בלונלי-פלנט. אז אם זה דומה למה שהיה בהודו, לפחות אני יודעת שאין מה להתאכזב, אלא רק להיות מופתעת שזה לא ככה. ובטוח שסין תפתיע אותי.
דבר נוסף שעלה מתוך כל ההתארגנות הזו - פחדנותי נחשפה לעין כל. כלומר - לעיניים שלי לפחות (הזוגי שלי רואה את זה כבר מזמן). אתמול נסעתי להוציא ויזה, הגעתי לתל-אביב וחניתי במקום הראשון שראיתי, יצאתי לבן-יהודה ואני רואה שאני חונה רחוק מדי, פתאום תפסתי שאפילו בענייני חנייה נעשיתי פחדנית - אני לא לוקחת צ'אנס! לקח לי בדיוק חצי דקה לחזור לאוטו ולהזכיר לעצמי שאני יכולה קודם כל לסמוך על העובדה שתמיד יש לי חניה נוחה בתל-אביב (מין סידור כזה שעשיתי פעם עם עצמי - להחליט שיש חניה נוחה ואז היא נמצאת - תמיד עובד!!!) וגם אם לא - מקסימום עושים עוד סיבוב. כמובן שהיתה לי חניה מטר מהשגרירות, אלא מה.
ההבנה שהשינוי שחל בי עורר בי פחד משתק הביאה אותי לצורף שזוגי אימץ בזמנו (פתאום מצאתי את עצמי מול החנות שלו כשיצאתי לרחוב המקביל) ביקשתי עגיל חדש עם אבנים אחרות, להחליף את זה שמלווה אותי כבר כמה שנים. בעיקר - להחליף אנרגיות למשהו יותר יציב, מחזק. בשלט רחוק עם הזוגי הוחלט על צמד אבנים עם קצת זהב וכסף - מתנה ליום-הולדת, והנה יש לי תובנה חדשה, עגיל חדש, ואומץ חדש שמתחיל להווצר.
למה כל הסיפור על הפחד? כי התחלתי לפחד מהנסיעה, לראות איך הכל לא מסתדר, איך כל ההפחדות שאמרו לי מתחילות להתגשם. הפסקתי לראות את ההרפתקה שבעניין, את הסקרנות שלי מובילה אותי קדימה, והפכתי להיות פסימית וכבוייה. ככה לא מגשימים חלום!!!!!!!!!
מה הוחלט על הנסיעה?
להזמין מכאן גסט-האוס שהסתמן כנחמד,
להגיע לשם ישירות משדה התעופה,
להיות כמה ימים בבייג'ין לפי מה שיתחשק
לראות מה שאפשר לראות - עם או בלי מדריך
לתכנן את המשך הנסיעה בעזרת מי שנמצא שם
ולהמשיך לטייל.
אתמול קניתי ארנק קטן להחביא עלי, וגם פנקס לרשימות, בעיקר לתקציבים יומיומיים.
עכשיו נשארו עוד כל מיני סידורים אחרונים, היום חיסון ולקחת תרופות, כל מיני דברים של בית,
מחר לארוז ולהכין צ'ק ליסט (בחלומות הישנים שלי אני בשדה התעופה והכרטיס/כסף נשאר בבית, ואני בפאניקה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
