ראיתי פעם הופעה של פן וטלר בלאס-וגאס.
פן שותק, טלר מדבר, פן קוסם, טלר להטוטן.
אמר משהו חכם - כולנו מתלהבים מקסמים ומוחאים כפיים במרץ רב, ומנגד מסתכלים על להטוטי אש וכדורים ומנומסים מספיק למחיאות כפיים בודדות, מה שמשקף את המציאות המרה - אנחנו אוהבים שעובדים עלינו בעיניים בקסמים ונפלאות, אבל עבודה קשה המביאה לשכלול יכולת טכנית עד למושלמות - על כך אנחנו עוברים כמעט בשתיקה.
היום נזכרתי בזה, ביחס למה שאני עושה בחיים, והבנתי פתאום שאני לא קוסמת, אני יותר להטוטנית. אני לומדת הרבה, אני מתאמנת, אני עוזרת לאנשים למצוא את מה שהם לא יכולים למצוא לבד, אבל קיים בהם ממילא, אני לא ממציאה שום דבר חדש, אני לא קוראת מחשבות, וגם אם כן - אני לא אוהבת לנופף בזה.
אז לאור הידיעה החדשה, אני חושבת להדגיש את הצד הקיסמי שבי כדי להביא למודעות קיומי המקצועי, ואת העבודה האמיתית לעשות בלי לשים עליה את הזרקורים, כי שם יהיו התוצאות ממילא.
ועכשיו נראה לאן זה יקח.
אני כותבת מהעבודה של החבר הזוגי האחד והיחיד שלי, הוא מסתכל עלי איך שאני כותבת ומחכה שאגמור כבר ונוכל ללכת לאכול. הוא מזמין אותי כמובן.
אה, אני אוהבת אותו (אמרתי ראשונה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
