כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

לפעמים אני נופלת כל-כך חזק, שאפילו לי אין הסבר לזה. קרה לי בטיול שנגנבו המצלמה והטלפון, ואני חטפתי דיכאון מוחלט, כאילו בגדו בי באופן אישי. קורה לי עכשיו, אחרי יום אתמול שהיה משולב עם ניסים ונפלאות יחד עם הזוגי שלי, לצד חוויות שליליות מנגד.

אני אוספת את מה שקורה, שומרת על נסיונות איזון (נואשים לפעמים) כדי לראות את מה שנכון בכל הסיפור, ממשיכה להגיד לעצמי שכל מה שאני עושה הוא נכון, לא כי הוא חיובי, אלא כי זה מה שקורה במהלך חיי המכוון והמוגדר כמהלך חיי. זוכרת קטע מסיפור שקראתי פעם, מד"ב כמובן, על זו שנולדה ברת מזל לשושלת של ברי מזל, לתפקיד קמיע לשעת הצורך, וכשאכן יצאה לשליחות בתור קמיע, קרו להם כל הדברים שקורים גם לאחרים, כולל התמודדויות טכניות ורגשיות בעוצמות יוצאות דופן. מוסר ההשכל של הדמות הזו ושל הסיפור כולו - המזל שלה כיוון אותה להתנסויות האלה, כדי שהיא תעשיר את חייה בנסיון רב ומגוון ככל האפשר. מתוך ההסתכלות הזו, החיים שלי עשירים במידה מפתיעה, עשירים מדי. אם ככה - אני עשירה להפליא. הומור ציני שחור מזמן לא היה לי, והנה אפילו זה חוזר.

אני מנסה למצוא במה להאחז, יש כל מיני ספרים על המדף, אחד מדבר על תקווה. אני מחפשת תקווה. אני בודקת מה תהליך ההחלמה של אישה שסבלה מהטרדה נפשית במשך שנים רבות מדי, ורוצה לסמן מה כבר מאחורי בתהליך הזה - תחושת אשם עצמי, יותר מדי אחריות על מה שהיה. את זה הורדתי במידה מסויימת. כשנעלמת ההאשמה העצמית מגיע הסבל, משולב יפה ברחמים עצמיים. כשזה נמוד מתחילה החלמה. האם נמוג? לפעמים אני עוד מרחמת על עצמי, כמו היום למשל, אבל כבר 90% מזה לפחות נמצא מאחורי. יופי, אז גם זה מסומן ב V מצד ימין. מה תהליך ההחלמה?  כתוב שקיימת נטייה "לרסן את הרגש". נטייה? אני שכללתי את זה לכלל מושלמות מוחלטת, הרגש מתחבא כל-כך טוב, ובינתיים הרגש היחיש שמותר לו לצאת הוא זה שמלווה בדמעות ועצב. אני מחפשת נקודת אחיזה לעורר את הרגש הזה שקוראים לו אהבה. אני יודעת שהוא קיים, אני מרגישה אותו לפעמים כשאני עם הזוגי שלי, עם הבנים, אבל אני לא מרגישה אותו לעצמי. פשוט לא קיים. פעם הרגשתי אהבה לעולם, הייתי מוצפת, ושם נפצעתי הכי קשה. אני לא אוהבת לכתוב על זה, לא רוצה לדבר, אבל אולי הגיע הזמן להוציא הכל, להגיד - הי, אני צריכה עזרה כאן, אני מחפשת איזה איש זבל שיעזור לי לאסוף הכל ולא יתלכלך מהדברים. אני לא רוצה שזה יהיה הזוגי שלי, אני פוחדת שהוא יברח. אני יודעת שהוא לא, אבל ידיעה לא משתווה להרגשה, אז אני גיבורה, אני מנסה להראות שאני משתנה, והמציאות מחזירה אותי אחורה כל הזמן.

הנה אני יושבת וכותבת במקום לצאת החוצה ולנסוע לאן שתכננתי, לתת יום נוסף לעצמי. מרגישה לא נכון עם המתנות האלו, לא מגיע לי, בימים כאלה אני זקוקה הרבה שכנוע עצמי כדי לזוז, והרבה אומץ כדי להגיד את מה שיש לי להגיד, לסמוך על החבר שלי שישאר איתי למרות כל החרא הזה.

אתמול הרסתי לו את המחשב. כל מה שהחבאתי כל-כך יפה בפנים פרץ החוצה. היום אני שבר כלי פתאטי, רק בגלל שאני מפחדת. ממה? מצללים של העבר, לא ממה שהיום, אבל הצללים האלה עבים ומוצקים כמו מציאות. אז אני רוצה אור, אני מבקשת להעלים את הצללים האלה, אני חוזרת לחיפוש אחרי נקודת אחיזה חיובית עתידית, תקווה קוראים לזה היום. אני פועלת מתוך ידע וצוחקת על עצמי במרירות ממקום הרגש שנעלם, מזלזלת במאמצים שלי אבל ממשיכה, כי רק ככה אני יום אחד אקום, ובאורח פלא הכל יחזור, כל מה שיש בי וקבור מתחת ליותר מדי שכבות מיותרות - פתאום יעלה למעלה ויחייך אלי, יגיד - הנה אני, הנה האהבה שלך, תמיד כאן, אף פעם לא הלכתי לאיבוד, רק ישנתי קצת כדי להחלים.

אני מחכה ליום הזה, עושה כל מה שאני יכולה כדי שיגיע.

שלבים להחלמה אני מחפשת, לא מוצאת כי אנשים לא עוסקים בזה. יש המון כתוב על אלימות מינית, כמעט כלום על אלימות נפשית, ובכלל לא על אלימות אנרגטית. אז אני אמציא את זה, אני אכתוב עכשיו את מה שאני יודעת שקיים, ולרגע אחד זה יעזור, עד הרגע הבא -

אלימות אנרגטית היא זו שלאורך שנים רבות נשאבת מהקורבן לתוקף, מבלי שהקורבן יבחין בשאיבה הזו. התהליך נעשה יותר ויותר מעמיק, ככל שהקורבן מוצא יותר דרכים ונסיונות להגיע להבנה (מה שיוצר חסימות לשאיבה הזו מהמקומות הרגילים, ומביא לתחכום יותר גדול בטכניקות). יום אחד התוקף מצליח לגעת בנקודת העומק הגדולה ביותר, לזעזע לחלוטין את מקלעת השמש, להכאיב בכאב פיזי את הרמה האנרגטית של החיים. כשאומרים - כואב לי הלב, מתכוונים לזה. לא הלב כואב, אלא הריק שנוצר במקום שבו היתה אנרגיה ממש רגע אחד לפני כן. פחד עושה את זה, בגידה עושה את זה, חוסר אונים עושה את זה. אצלי זה קרה בפעם הראשונה שהוא אמר שהוא עוזב את הבית אם אני לא מפסיקה את עיסוקי הרוחניים. יום שלם בכיתי. אחר כך כבר יותר קל לתוקף להגיע לאותה נקודה, המשפט הופך להיות שגור יותר ויותר, כי הוא לא באמת עוזב אלא רק אומר ומחכה שאתפתל מכאבים לפניו, ואני לומדת להקהות את הכאב, לחסום את הרגש כדי לא לכאוב כמו בהתחלה, וככה עוברות עוד כמה תקיפות על נקודת האנרגיה הזו, עד שמגיע הרגע בו הוא באמת עוזב את הבית. רגע שבו כבר אין כאב, יש רק תחושת הקלה מופלאה, אושר בעיניים ושמחה אמיתית שפתאום חוזרת לשכון שם. אלא מה, מתחיל תהליך חדש של שאיבה, הפעם מכיוון הגירושים, ואצלי זה היה התהליך שחסם את הכל. שמתי מחסומים מכל הכיוונים, לא לאפשר פגיעה נוספת על מה שכבר פגוע, והמחסומים האלה שימרו בי מעט מהאנרגיה כדי להמשיך לחיות, אבל חסמו את המעט הזה מלדלוף החוצה. אז היום אני בחוסר אנרגטי, הזוגי שלי רואה את החוסר הזה, אני רואה את זה. אחרים לא מסוגלים להבין על מה אני מדברת, אבל יבוא יום והכל יהיה ברור.

מה אני עושה עם זה? שאלת השאלות. אני ממלאה אותי כל יום בעוד קצת אנרגיות לאותו מקום שנשאר ריק, בינתיים לא רואה שינוי, אבל ממשיכה בעקשנות למלא כל יום עוד קצת. בבוקר זוגי שלי מטפל בעצמו, ואני שמה ידיים על מקלעת השמש וחוזרת לישון. אני מחפשת הגיון בעולם נטול הגיון, אני מחפשת את העולם שלי כשאני חיה בתוך העולם הזה שכל פעם מחדש מראה לי כמה אני לא שייכת.

אני חיה עם הזוגי שלי האהוב שלי, האחד שמציל את חיי בכל רגע שהוא נושם, זה שרק מתוך היותו קיים אני יודעת שהחיים שלי ראויים לחיות, הוא משקף לי את האור המועט שיש בי, הוא מאמין בי, הוא נותן לי אמונה בעצמי, אני קוראת לו אלוהים והוא צוחק, אבל לא יודע כמה זה נכון. בלעדיו לא הייתי קיימת היום, ואני פוחדת שבימים כאלה כמו היום ימאס לו ממני. אז אני שותקת. החלטתי לכתוב את הכאב כאן כי אני זקוקה לכל עזרה שאני יכולה לקבל, והכתיבה כאן עוזרת לי, עושה לי סדר בראש, מראה לי את המקומות הנמוכים שלי, אבל את התקווה שיש כדי לחזור ולהיות אני.

מילים של תקווה, רוצה לראות את היום שבו ארגיש את האושר, רוצה שיהיה היום. לחזור הביתה בערב אחרי אימון של יום שלם, ולהרגיש את הפעימה הזו האחת. אני מבקשת להיום רק פעימת אושר אחת. למחר אבקש שתיים, מתוך חמדנות קטנה מותרת, ולמחרתיים - שלוש פעימות. ככה לאסוף את הפעימות האלה, עד שיתמלא הריק בכל-כך הרבה אנרגיה, שאוכל סוף סוף לחייך לעולם גם כשאני עושה דברים מיותרים כמו שעשיתי אתמול, גם כשאני מטופשת, מגושמת, לא מצליחה. כשהאנרגיה מלאה, מותר להיות גם כזו ולצחוק. אז להיום - פעימה אחת. טוב. הלכתי.