אחרי שהסחתי את דעתו של הזוגי שלי, מה שהשפיע על כמה החלטות שדורשות קור רוח שלא היה בנמצא, אחרי שבילינו שעות מיותרות בבית המשפט לרגל התנהגות מגעילה של פקח עיריה מלפני שנה וחצי, וכמובן שלא הצלחתי לשכנע את השופט שהפקח בן-זונה (הקנס נשאר כשהיה, לפחות הרווחתי שנה וחצי), ואחרי שחזרנו הביתה עייפים מדי, הגדלתי עשות ושפכתי תה על המחשב האלוהי שלו. זה אומר שעכשיו אין לי מחשב לעבוד עליו (כן, בטוב ליבו הוא נתן לי לעבוד על הלפ-טופ החדיש והיפה וה... מקולקל כרגע), חזרתי למחשב הישן והקטן שלי, זה שקיבלתי ממנו פעם והנה למרבה הפליאה עדיין מברך אותי לשלום כשאני מדליקה אותו (יש לו כמה תכונות מעניינות ביותר, בעיקר רצון להיות קרוב למודם האלחוטי ככל האפשר, אחרת לא קולט כלום, וסוללה לקישוט בלבד - חייב להיות מחובר לחשמל בכל רגע נתון). הכיף במחשב הזה שהוא קטן ועדין, אבל מה שהפתיע אותי היה לגלות שהראיה שלי התחרבשה עוד יותר, או שהאותיות קטנו בכוונה. אבל זה לא ישבור אותי, אני לא מרכיבה משקפיים בשביל לכתוב כאן, עקרון של נוחיות (איפה המשקפיים בדיוק, אני לא מוצאת אותם, ולא - לא על הראש...). יש איזה פתרון פשוט של הגדלת הטקסט, אבל אם אני אתעסק עם זה עכשיו, יש לשער שכל מה שכתבתי ימחק, אז נחכה לאחר-כך כדי להודות שאני כבר לא צעירה כשהייתי לפני כמה חודשים.
מכיוון שחזרתי למחשב הזה, אני מוצאת את עצמי יושבת בפינת האוכל ולא בפינת העבודה (קרוב למודם, כבר כתבתי), יותר אינטימי אבל יותר חשוך, אין הסחות דעת (גם אין אוכל אבל זה סיפור אחר) מה שגורם לי לחשק עד להתחיל לכתוב מחדש. אי אפשר שלא לשים לב לשתיקה שאפפה אותי לאורך התקופה האחרונה, לא שזה היה רע כל-כך, אבל היה.... שקט.... אז נראה לי שאני חוזרת להתפרע לעצמי, לכתוב כל מיני דברים לטיוטה על רעיון חדש (תיכף יבוא על זה פוסט נפרד כמובן) ולהקליד על המקלדת החמה של הלפ-טופ החמוד הזה, שמתעקש לאוורר את עצמו דרך כפות הידיים שלי.
כמו שאמרתי - אני מוכשרת להפליא, ולכן פונה להזכר מה בעצם יש לי לעשות היום, כי יש הרבה אבל לאור ההתרחשויות הנוכחיות אני לא בדיוק זוכרת. רגע, הכנתי את החומוס החם, מכונת הכביסה גמרה (אאאהההההה....) (ללכת לתלות כל עוד יש שמש) טלפון לחשמלאי, טלפון לאינסטלטור, להכין את סוף הצעת המחיר כדי ללכת איתה לדיון נוסף על תוכניות גרנדיוזיות שיש לי לעתידי המקצועי הקרוב. יש לי גם שיעורי בית להכין לזו שאני עושה איתה את הקואצ'ינג (שכל שבוע נראה לי יותר ויותר מיותר, אבל אני מתעקשת להמשיך מתוך ידיעה שהתחמקות היא דרך נוחה שהייתי בה תמיד, וזו מחוייבות שאני לא נותנת לעצמי להתחמק ממנה, אולי יצא מזה משהו), ללכת לקנות כמה דברים בסיסיים במכולת, והיה עוד משהו? אה, כן, עוד שעה וחצי אני כבר לא בבית... אני כבר לא פה, הלכתי, ברור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
