התחלתי לכתוב את מה שמצאתי לעצמי, כדי למסגר את זה לכלל טיפול שיכול להיות נכון לכל מי שנפגעה כמוני. הכתיבה עוד מבולבלת ומראש לא שמתי גבולות או ראשי פרקים כלשהם, אני פשוט כותבת. אחר כך יבוא סדר ובטח הרחבה או צמצום לפי הנדרש. מה שקורה הוא שאני קמה בבוקר ויודעת מה עוד לכתוב, המילים מגיעות לפי היכולת שלי להוציא. זו תחושה טובה לחזור ולדעת שהכל קיים ואני רק צריכה להוציא ולדעת שיש עוד מהמקום שזה בא ממנו - תחושת בטחון שהתגעגעתי אליה. אז אני כותבת, יודעת שזה מתחיל להתגבש, ושמחה.
בכלל, עניין המילים ממש מצחיק כשמדובר בחיים עם הזוגי שלי - שנינו שומעים או מחוברים לאותו מקום שממנו באות המילים למחשבה שלנו, ואנחנו כל-כך הרבה פעמים אומרים את אותו הדבר ביחד, שזה כבר מעורר צחוק ולא רק מעלה חיוך. אני לא מדברת על משפטים שבאים בהמשך לשיחה, אני מדברת על זה שיושבים בשקט ופתאום שנינו מתחילים להגיד אותו הדבר על נושא חדש שפתאום חשבנו עליו. דברים כאלה. נעים לי לדעת שאני נמצאת וחיה עם אדם שקשור יחד איתי לאותו מקור חיים. זה הופך הרבה דברים לפשוטים ומובנים, שלא לדבר על זה שבשבילי הוא כמובן החכם באדם, פשוט כי הוא דומה לי...
היום הבנים חוזרים מטיול של 5 ימים. היו לנו 5 ימים של בית שקט בערב, והיו יותר מדי עיסוקים שהסיטו אותנו מהשקט הזה, אבל זו חוויה נעימה - לדעת שלפעמים יש גם חופש ממטלות הגידול והחינוך, ויש רק להתגעגע קצת ולדבר איתם כל יום בטלפון. הם אמורים לחזור אחר הצהרים, מה שאומר שיש לי בוקר שלם לסדר ולנקות (הם עוזרי הבית כאן, מקבלים על זה משכורת, והשבוע אני קצת מיישרת את הנקיון חזרה למה שבאמת צריך להיות...) להכין כמה דברים טעימים, ובעיקר - לסדר להם את המיטות ולדאוג שיהיו מספיק מים חמים במקלחת (לדבר שוב עם בעל הבית כי שוב יש בעיה בדוד). הגדול כבר כאן מאתמול, גם עייף, כרגיל, וכבר הודעתי לו שיש לי משימות בשבילו לבוקר - לגמור לסדר את המרפסת לחורף, כי החורף יגיע, אני בטוחה בזה.
אני שמחה לחזור לחיים
אני רוצה להודיע לכל העולם
אבל כל העולם כבר יודע (הוא נסע לעבודה הבוקר)
אז מה שנשאר לי זה לחגוג לעצמי
היום, כל היום, ולחכות למחר כדי לחגוג שוב.
בוקר טוב ויום נפלא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
