מול המחשב הזה אין ברירה אלא להרכיב משקפיים
מול השמש הבהירה החורפית אין ברירה אלא להרכיב משקפיים
כמו בשיר של יהונתן גפן (זה שאולארצ'יק הלחין וגידי גוב שר)
"אבל כמה שקרובים היינו -
תמיד היו בינינו זכוכיות"
ככה אני פתאום מול העולם - משהו הופך אותו שונה.
אני הולכת עם הכלבה לטיול, רואה אותה אחרת
עד שמגיעה לצל ומסירה את המשקפיים
ופתאום הכלבה שלי חזרה אלי
אני עובדת מול המחשב הזעיר הזה, משקפיים סגולות מקשטות אותי
מסיטה מבט לימין והכל מטושטש, נזכרת שיש לי מסך מול העיניים
ולא המסך הדיגיטלי, אלא קצת יותר קרוב
כזה שהופך את העולם הכתוב לברור, ואת העולם הרגיל למטושטש
ככה זה בחיים פתאום? הכתוב ברור והשאר לא?
אולי זה משקף את מה שיש לי בימים האלה -
אני כותבת כדי להבהיר לי את עצמי ואת מה שקרה לי
וכל שאר העולם מטושטש כרגע מפאת ההתלהבות.
שמחה על ההתלהבות הזו שבאה ככה פתאום
אבל הולכת לתלות כביסה, בלי משקפיים, כי העולם ממשיך להסתובב
והבנים חזרו מטיול עם בגדים מסריחים של חמישה ימים במדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
