כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

אם היה אפשר הייתי עושה כאן שלוש עמודות - האירוע, מה אחרים רואים, מה קורה בבית. אבל אין, אז זה ממשיך להיות סיפור.

חשבתי היום על כל מיני דוגמאות קטנות שהיו לאורך כל הדרך. אני חושבת על הדברים האלה בעיקר כי אני רוצה שהבנים ידעו, אבל אין לי דרך לספר להם. חשבתי שטוב שישמרו על קשר עם האבא שלהם, עודדתי אותם לא לנתק קשר, אבל היום אני מצטערת. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום, והנה השארתי אותם עם מישהו שהם מפחדים ממנו, לא יודעים שהם מפחדים ממנו, ואני לא יכולה להראות להם את זה. ניסיתי, הם ישר יצרו חומות מגן, התקיפו אותי חזרה, לא הבינו בכלל מה אני אומרת אלא רק מה שהם שומעים. בנוסף - שנים שהם היו בתוך מערכת יחסים מזעזעת, לא ברורה, כזו שהופכת אותי חסרת משמעות וחסרת חשיבות. היום אני צריכה להתחזק קודם כל בשביל עצמי, אבל גם כדי לתת לבנים שלי אמא חזקה, כזו שיש בה המון ויודעת איך להוציא את זה, אחת שמתייחסים לכל מילה שלה בהקשבה, אמא שלא עובדים עליה, שלא מנסים לחשוף את החולשות שלה אלא נשענים על החוזק. משימה רצינית בשביל אחת שהצליחו לשבור אותה לרסיסים ואחר כך לצחוק על השבירה הזו.

אני עדיין לא מסוגלת לדבר עם ה X, לא יכולה לשים את עצמי במקום של התייחסות אליו מבלי שהכעס מתעורר בי. חשבתי על הרבה דברים שאפשר לעשות, קצת בכל מה שאני יודעת, אבל בעיקר היום אני רוצה לשפוך, כי הרעל הזה אוכל אותי, וקלקל את מצב הרוח בבית. הכי גרוע - אני מוטרדת ולא נמצאת כולי בשקט שלי יחד עם האיש שהוא אהבת חיי, ולזה אני לא מוכנה להכנע. הפעם ה X לא יקלקל לי יותר את החיים. אז נאי ממשיכה לכתוב, אולי יום אחד אוכל לערוך את זה כך שהבנים יוכלו גם לקרוא.

עובדה - בית הספר - הדבר היחיד שהצלחתי להתעקש עליו לאורך השנים - בחרתי בבית ספר מיוחד, כזה שמעט מאד אנשים האמינו בו בהתחלה, ועד היום מעורר מחלוקת.

בחוץ - ה X ראה בבית הספר הזדמנות פז להיות מיוחד, להראות כמה הוא תומך בשיטת החינוך הזו, ציטט את המנהל בכל פעם שרצה להגיד משהו חיובי על שיטת החינוך. נהגנו לשבת עם חברים ותמיד היה עולה עניין בית הספר, והוא היה מתחיל להתרברב בחדשנות של המקום, פתיחות, אנושיות... סיפר כל מיני סיפורים ואפשר היה לחשוב שהוא הקים את בית הספר במו ידיו, שהוא נמצא שם כל יום, שהוא תומך בשיטה או אפילו אחד מעמודי התווך.

בבית - כל פעם שאחד הבנים היה עושה משהו לא לרוחו - "את והחינוך שלך". כאשר אחד הבנים לא ידע משהו - "טוב, אתה לא לומד כלום במילא אז למה שתדע. אם רצה לאיים על מישהו מהם - "אני אעביר אותך בית-ספר" וזה היה האיום האולטימטיבי, תמיד הצליח. במפגשים משפחתיים היה גאה בהם, אבל בבית היה אומר להם כמה הם לא שוים ביחס לאחרים מהמשפחה שיודעים לקרוא בקול רם, שלומדים. הבן הגדול ניסה לעבור תיאוריה ונכשל, חזר ואמר לו שזה בגלל שהוא לא למד כלום, בגלל בית הספר. כשעלינו על כל הדיסלקציות שלהם - אמר שאין דבר כזה, אלו סתם תירוצים, הם פשוט לא רוצים ללמוד ובית הספר מאפשר להם להיות טפשים.

אפילו אחרי שעזב את הבית התנה את התשלום שלו לבית הספר בכך שהבן הצעיר יתחיל ללמוד, אחרת הוא לא משלם. מה שהוא לא רצה לדעת זה שהבן שלו לומד, הולך לשיעורים פרטיים כדי שיוכל להתחיל בלימודים סדירים, כי כל מה שמצאו מסביר את הקשיים שלו. אבל האבא אמר שאין דבר כזה דיסלקציה, אז כנראה שאין.

היום הבנים ממשיכים ללמוד באותו מקום. נאבקים בקשיים האובייקטיביים שלהם על לקויות הלמידה שיש להם, אבל יותר מזה - נאבקים מבלי לדעת, בתדמית השלילית שהוא שתל להם על עצמם, בידיעה שהם תמיד יכשלו - כי זה מה שהוא אמר להם לא פעם. אני רואה את המאבקים שלהם, את היאוש שגורם להם להזיז הכל הצידה, מנסה לחזק ויודעת שהמלחמה נערכת בכלל בחזית סודית, כזו שהם לא מודעים לה, ולא יודעים שלשם מופנה רוב הכוח שלהם. בינתיים הם לא מוכנים לשמוע, אולי כי אני לא יודעת איך להגיד להם. הבעיה העיקרית כמו שאני רואה אותה - הם עדיין נמצאים עם אבא שלהם לפחות פעם בשבוע, עדיין תחת הפחד ממנו, וכל טיפול יחייב אותם להכיר המציאות שהם לא רוצים להכיר בה. אני חייבת מטפל שיהיה כל-כך טוב, שיגרום להם להיות חזקים, מספיק כדי להזיז את האבא שלהם הצידה. (המלצות יתקבלו בברכה).