כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

ממש כמו שכתבו בספרים - משפט מפתח. תמיד התחיל במילה מי, באמצע אפשר לשים כל דבר, והכי חשוב - סימן שאלה בסוף. היה יכול לעבור ליד משהו שהושלך הצידה ואף אחד לא רואה אותו, לחכות כמה ימים כדי להדגיש את הכשלון, ואז לזרוק את המשפט הזה שאומר בעצם - את לא שמת לב שיש כאן לכלוך. לא רק שלא שמת לב, את פשוט מלוכלכת, וכנראה שהורשת את זה לבנים שלך, כי מישהו מהם עשה את זה. חוץ מזה לא אכפת לך שמלוכלך כבר שלושה ימים, את פשוט כשלון.

עניין נקיון הבית היה הנקודה העיקרית עליה רבנו. הגענו למצב שכל מה שלא מוצא חן בעיניו בבית זה הלכלוך. עשיתי נסיון - שלושה חודשים (!!!) יחד עם כל העבודות האחרות שהיו לי, ובית של 230 מ"ר עם חלק רצפת עץ ומדרגות עץ, עם רגישות איומה לאבק ונטייה לכאבי גב - שמרתי על הבית כל-כך נקי, שאפשר היה לאכול מהרצפה. היה מסודר, כל דבר חזר למקום, ואני הייתי מותשת, כי מלך הבלגן זה הוא. היה בא וזורק את הבגדים בכל מקום. מעולם לא הוריד נעלים לפני מדרגות העץ - כולם כן והוא לא, מביא את הלכלוך למעלה. היה מביא כל מיני חבילות ושם בכניסה, לא מסדר אחריו במטבח... כל דבר שקשור לבלגן - היה מלך. אבל מה- כל-כך הקפיד שיהיה מסודר - שנתן לכולם תחושה שהוא זה שמסודר בבית ואני לא.

אחרי שלושה חודשים התבוננתי אחורה וראיתי ששום דבר לא השתנה - הוא מצא על מה להעיר, הצליח לבלגן או לארגן ערימות של כביסה, או לצחצח את הנעלים המקום לא צפוי ולגרום שם ללכלוך - כיד הדמיון, העיקר שיהיה על מה לכעוס. ואני - לא מבינה - אם הוא רוצה נקי, והנה יש נקי, למה הוא לא מרוצה? הרי יותר מזה אי אפשר. לא היתה לי תשובה, רק הבנתי ששם אני חסרת אונים.

לא ידעתי שאת חוסר האונים הזה הוא מחפש, הוא בונה ומטפח את חוסר האונים שלי, ואני נעלמת.

כל הפסיכולוגים שנפגשנו איתם (בטח יהיה פרק פסיכולוגים, חבל על הזמן) הגיעו איתו לאותה נקודה שבה הוא אמר כמה אני מלוכלכת, לא יודעת לנקות, ובגלל זה הוא לא אוהב להיות בבית, ולא עזר מה שעניתי, הם לא באו לבקר ולראות מי צודק, הוא משכנע הרבה יותר, ומה זה בינינו לנקות את הבית - לא הרבה. אז היינו נתקעים על הנקודה הזו, ומשם קשה כבר להמשיך - אני אומרת שאני אשתדל, הוא שוב מראה כמה אני לא שווה כי הבית לא נקי, הכל באשמתי, הוא ממש בסדר.

אחרי שהוא עזב את הבית פתאום הכל היה מסודר, פתאום לא היו בעיות של נקיון. אמא שלי שתמיד אמרה לי - את יכולה להשתדל בשבילו - פתאום ראתה את האמת, והאמת היתה פשוטה - אני נקייה, מסודרת במידה סבירה, רגישה לאבק בטירוף אבל מתעקשת שלא יהיה ממנו יותר מדי בבית, והכי חשוב - הבית תמיד נראה טוב ונעים להיות בו. נוצר שינוי דרמטי - לא היו יותר בגדים זרוקים בבית, נעליים בכל מקום, חבילות באמצע הסלון או בכניסה שנשארות שם חודשים, מה ששמתי במקום - נשאר שם או הוחזר לשם. פשוט הבית הפך להיות רגיל - עם תנועה של אנשים וחוסר סדר שבא יחד עם זה (אני לא אוהבת סדר מוחלט, וממש לא רואה כשיש בלגן - זה לא בדיוק מטריד אותי), אבל הרבה יותר סדר ונקיון מקודם, פשוט כי מקור הבלגן העיקרי נעלם. ההוכחה היתה חד משמעית, אבל מיותרת - אני תמיד ידעתי.