כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

היו לנו המון ויכוחים

תמיד היינו מגיעים למצב שהוא היה מתקן אותי שזה לא בדיוק מה שהוא אמר. כאילו אם נדע בדיוק מה היו המילים אז נדע בדיוק מה היתה הכוונה, כאילו אין כוונה אחרת. וזה היה כל העניין - היתה לו דרך להגיד דברים כך שאני אבין מהם את המשמעות, אבל המילים שלו יכלו להתפרש גם אחרת, וכך היה יוצא שאני לא זוכרת כלום, אני לא מבינה.

נתון בסיסי - אני חכמה. הוא לא ממש. מבין שנינו לי יש הרבה יותר ידע, הוא יודע לשרוד.

דוגמאות מדוייקות כבר אין לי, למזלי עברו שלוש שנים מאז שנוצרו הדוגמאות האחרונות. אני יכולה לשלוף בלי בעיה כל מיני אפיזודות - אומר שיגיע בשעה מסויימת וחוזר רק אחרי 2 לפנות בוקר, ואומר לי שלא קבע כלום בודאות. עם דגש על ודאות. אני סתם חיכיתי לו ודאגתי, יוצא שאני מטומטמת ומלחיצה.

היה אומר שיעשה משהו, אחר כך לא עושה אותו, ובסוף אומר לי שהוא בכלל לא זוכר שאמר משהו כזה. אני סתם ממציאה.

לעומת זאת היה אומר לי שהבטחתי משהו, ולא משנה אם הבטחתי או לא, בסוף היה יוצא שלא עשיתי את הדברים (בעצם זה מתחיל מלמצוא מה לא עשיתי ואז הכל יכול להמשיך מנקודת התחלה דמיונית) ואני לא זוכרת אפילו שהבטחתי.

הרבה שנים לשמוע שאני לא זוכרת, ובסוף אני באמת לא זוכרת. היום אני לא זוכרת כמעט כלום, מבקשת מהזוגי שלי שיזכיר לי, מכיה באובדן הזה ועובדת על זכרון מחודש. היום אני זוכרת פרצופים יותר מאי פעם, שמות של אנשים, מקומות... עוד נופלת בקטע שצריך לזכור מה לעשות, מכינה המון רשימות ולא מוותרת לעצמי, ושמחה על כל עזרה שבאה לפעמים עם פליאה - איך שכחתי, אבל עם הבנה.

אותו הדבר אמר לבנים, בעיקר לבן האמצעי. האמצעי הכי דומה לו, ועליו נשפכו הכי הרבה רגשות שליליים. את כל חוסר האונים שלו הוציא על הבן הזה, עד שלקראת גיל 8 הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה למות. מה לא עשיתי כדי להבין מה קורה פה, נדמה לי שבסוף הפסיכולוגית שלנו הצליחה להביא אותו לנקודה טובה יותר. אחר כך בדקנו לקויות למידה והתברר שיש לו יותר מדי, הלך (בכיתה ה' זה כבר היה) למורה שלימדה אותו לקרוא ולכתוב תוך חודש (אחרי שנים של לימוד מתסכל), ופתאום נעלם המשפט הזה. הוא כבר הרשה לעצמו לחיות. אה, כן, לפני כן לקחתי אותו על דעת עצמי לריפוי בעיסוק, ושם גילו שיש לו רגישות יתר למגע, מה שכיוון אותנו להתייחסות אחרת אליו, להבנה של - למה הוא לא אוהב שמחבקים אותו, אבל מוכן לחבק את כולם, למה הוא עצבני (כל מגע שבא לו בהפתעה היה מפחיד ומעצבן אותו), ולמה הוא כל-כך חסר בטחון בעולם הזה. נוסף לכך - פגם בזכרון הקצר גרם לו ללמוד אותו הדבר כל הזמן - להבין באותו הרגע אבל לא לשמור את ההבנה הזו, ואבא שלו היה אומר לו שבגלל שהוא לו לומד כלום בבית הספר הוא לא מצליח. נו, איזה תסכול זה, כמה חוסר בטחון נשתל בבן היקר הזה. אז אחרי כל האיבחונים והטיפולים הוא התחיל להתאושש, או לפחות להתבצר במקום קצת יותר בטוח, כזה שיודע כי הוא יודע, הוא לא כלום כמו שאבא שלו אמר לו כל הזמן. לפחות הוא הפסיק לרצות למות...

בניגוד אלי - הוא זוכר מצויין את כל הדברים שלא קשורים לזכרון הקצר, הוא זוכר הכל, אבל לדעתי הוא מחק או החביא את הזכרונות האלה. היום הוא מפחד מאבא שלו, מתחנף אליו, מנסה למצוא חן. אני רואה ועצוב לי שהפעם אני זוכרת והוא לא. התחלתי קצת לדבר איתו על הילדות שלו, מאש בזהירות, אולי יעלו דברים שהוא יוכל להתמודד איתם ולהמשיך בבטחון רב יותר, ואולי הטיפול שהוא הולך אליו יעזור סוף סוף. סבלנות...