לפני החתונה היה המאהב המושלם, עשה אותי מלכה, נתן לי את כל מה שרציתי ויותר, פשוט נפלא.
יום אחרי החתונה מצאנו משהו להתווכח עליו והוא נכנס לשתיקה. מעולם לא עשה את זה קודם, אני לא ידעתי איך להגיב - אני מדברת אליו והוא עונה בשתי מילים, מראה לי שהוא כועס, נעלב, משהו כזה. טוב, אחרי כמה זמן הבנתי שהוא כנראה באמת נעלב, אז התנצלתי, הרי אנחנו שניים שמאוהבים עד כלות, והתנצלות תמיד צריכה לבוא אם מישהו נפגע, גם אם בלי כוונה. הוא חזר לדבר איתי והכל עבר, היה שוב נפלא. זמן מה אחר-כך - שוב אותו סיפור, ושוב, ושוב, ושוב....
כל החיים שלנו יחד עברו דרך מסכי שתיקות כאלה, כשלאט לאט הבנתי את השיטה - הוא כועס, אני מתנצלת, זה עובר בתקווה שלא יחזור. ואם קורה שוב - גם תקווה יש שוב... לפעמים ניסיתי למצוא מה בדיוק עשיתי שגרם לו לשתוק, בדרך כלל לא היה צריך למצוא סיבה - הוא כבר היה ממציא אותה, ואני הייתי אשמה. אני לא בסדר. פעם כתבתי כאן פוסט על זה שאני בסדר, איך התפלאתי לראות שבעצם האמת הפוכה למה שהתרגלתי, קריאת שמחה שבקעה בפוסט מאושר - אני בסדר - אחרי שנים שהתרגלתי להיות לא בסדר אפילו בלי לדעת למה, אבל העובדה שהוא שותק מעידה על כך שאני לא בסדר, ואני חייבת להתנצל, או לסבול את השתיקה שלו כמה ימים ברציפות. וזה קרה כל-כך הרבה, אי אפשר לספור אפילו. אה, הייתי בסדר גם אז, אבל את זה הבנתי מאוחר מכדי לתקן באותו זמן. שנים של תחושה שאני לא בסדר, ואני מתנקה מהן לאט אבל בעקביות. כל הכבוד לי. באמת!
יש כל-כך הרבה דרכים להתנהג מול מישהו שעושה ברוגז כמו ילד קטן,
אבל הדרך האחת השגוייה היא לתת לו להמשיך, ואני נתתי, פשוט כי חשבתי שזה תיכף עובר וזהו, לא חוזר. טעיתי.
מאז שהתגרשנו הוא ממשיך עם השתיקה שלו, אלא שעכשיו אני מברכת על זה, בעצם אני לא מוכנה לדבר איתו, גם אני ברוגז... אגב, זה בא לו מאמא שלו, היא מומחית בברוגזים, יכולה שנים לא לדבר עם אף אחד. אני נהנית לא לדבר איתה מאז הגירושים, למרות שהיא סבתא של הבנים שלי וממשיכה להיות כזו, למרות שהיא מוסרת משום מה דרישות שלום עם הבנים - אם היא רוצה התייחסות - שתתקשר היא. אני שותקת. גם עליה אכתוב פעם, על הרעל שהכניסה לחיים שלנו, ועוד לפני זה - על הקללות שקיללה אותי כשאמרנו לה שאנחנו מתחתנים. ואני גם אז לא הבנתי, אוי, איזה טפשה הייתי. עצוב לראות את זה היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
