כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

הדברים פשוט איבדו מחשיבותם

ואם לא איבדו - עד שאני מגיעה למחשב אני כבר שוכחת מה רציתי לכתוב.

שוב אני תוהה מה תפקידו של הבלוג הזה בשבילי

מין פינה אינטימית להמצא בה באנונימיות יחסית

לכתוב את מה שיש לי בלי צנזורה, בלי מילים יפות, או עם מילים יפות במיוחד

להיות כמה רגעים עם עצמי ולדעת שיש מי שקורא, יש מי שמשתתף בשקט

לא להיות לבד, אבל להיות לבד באמת.

הזמן חומק לי בין הידיים, זה תירוץ נפלא.

אני רוצה לעשות הרבה דברים ולא עושה אותם, החלק היצירתי שבי דעך.

אני מנסה לגלות אותי, כל יום יש רעיון חדש שעולה, ויורד חזרה כי אני לא מגיעה ליישם אותו.

אני ממשיכה מכוח ההתקדמות לעשות את הדברים שאין לי ברירה אלא לעשות אותם

שמה בצד את מה שיכול לחכות, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם.

אין לי את כל הזמן שבעולם, אבל זה פתאום לא חשוב.

גמרתי לקרוא ספר - "עולם הסוף", עלילה שלמה על המוות שאחרי החיים.

אולי זה לוקח אותי חזרה למקומות שאומרים שהכל הבל, קהלת ידע על מה הוא מדבר.

והוסיף על כך ואמר הבל הבלים, כאילו לא די שנדע שהכל הבל.

יש ימים כאלה בהם נראה לי כי השאיפות שלי הן הבל, לא כי לא יצליחו, להיפך, אני מאמינה שאם אנסה לעשות לפחות יזמות אחת שלי, היא תצליח ללא ספק, אני ברוכת כשרונות, בעלת מגוון יכולות רחב להדהים, מוכשרת, פדנטית, מקורית, יצירתית, חדשנית... אני מסוגלת להפוך עולמות קטנים אם נותנים לי נקודת משען, וכשחושבים על זה - גם אם לא... רק אם אני רוצה...

הרצון הלך איבוד, הרצון הזה שדחף אותי קדימה, אומר היום שקהלת צדק. הבל הבלים הכל הבל, ואני יושבת וכותבת פה את אזלת היד שלי להזיז אפילו את עצמי.

הבת של זוגי נמצאת כאן והטלויזיה פועלת על נולד לרקוד. אני הולכת לראות רק את הריקודים כי המלל שביניהם מוציא אותי מדעתי ברדידות שלו. ההתפעלות של כולם (כולל אמא שלי למשל) מרמת הרקדנים והריקודים גרמה לי סקרנות קלה, וכל פעם שיש ריקוד אני הולכת לראות. אני לא אוהבת להיות ביקורתית, אני אוהבת לפרגן, אבל מהתבוננות קצרה אני רואה בעיקר רדידות. רקדנים טובים, נושמים ריקוד, אבל רוקדים רדידות. אנשים טובים יושבים שם והכל רדוד, לעוס, נתון מוכן לקהל שצועק - איתי תעשה לי ילד.

מה אני יכולה לעשות בעולם כזה?

לחפש את אלו שיודעים קצת יותר?

נראה לי שעוד יותר הולך ופוחת הדור, אני שממילא הייתי די לבד, מוצאת את עצמי היום עם אנשים שאין לי על מה לדבר איתם, כי אני לא צופה בטלויזיה, היא לא מביאה לי ריגושים, היא מביאה לי רק הרהורים על המעט שנשאר כאן, ועל העובדה שהכל הפך להיות שולי, כל הרצונות שלי לשנות, לתת, להביא, לרפא, להיטיב את הקיים, לקדם... הכל מיותר - אף אחד לא באמת רוצה את זה.

הבל הבלים באמת.

אז גם הבלוג סובל, אני רואה בתוכי איך הדברים פחות חשובים

מתכננת לעבוד מעט בהתנדבות כדי להעיר את החלק הטוב שבי שרוצה לתת ושכח איך.

עוד מעט חופש, ריפוי לשנינו. מחכה בקוצר סבלנות.