התחלנו לא להבין אותנו. הוא מתלוצץ ואני מבינה אותו ברצינות, אני מתלוצצת והוא מבין אותי ברצינות, נעשינו פגיעים מדי.
למה זה קורה? מה אנחנו מפחדים לאבד פתאום? מה הרגישות המוגזמת הזו? על מה אנחנו שומרים?
אני יכולה להתייחס רק אלי
אין לי חשק לבזבז את הזמן היום על רגשות מיותרים, אני שמה בצד את כל מה שמציק ומשתדלת להסתכל על החיים מהכיוון של - אין זמן - אין זמן לבזבז על כל מיני רגשיים כאלה, אין זמן לבזבז על פרצופים, אין זמן להעלב. כל מה שיש זה להיות יחד ולהנות מזה, אבל משהו מתפקשש פתאום.
הוא עובר טיפולים משלו, אני בפסק זמן מהטיפול שלי, משהו לא מסתדר.
אני פתאום מנסה לפרש אותו כי הוא לא מובן לי, אני משתדלת להיות מובנת לו ורואה איך אני מסבירה את עצמי יותר מדי.
הידיעה של האהבה שלנו זזה הצידה, יש יותר מדי הגנות שנשלפות פתאום.
אני כותבת כדי להבין אבל התובנה בורחת ממני
כתיבה חסרת רצף של משפטים שעולים במוח כמו שהם.
הידיעה שהוא אוהב אותי פשוטה ביותר, אם הוא אוהב הוא לא פוגע
עד היום אני מזכירה לעצמי את הידיעה הזו, יכ יש לו משפטים שיכולים להצחיק אבל גם להכאיב באותה מידה, תלוי מאיפה מקבלים אותם. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהוא לא רוצה להכאיב, אבל עצם העובדה שאני צריכה להזכיר לעצמי אומרת שני דברים - שיש עדיין משפטים בינינו שמשחקים על משמעות דומה של טוב ורע, ושאני עוד לא מצליחה להפנים שהוא בא רק מהטוב בין שנינו.
לאחרונה הוא כועס יותר.
חייתי במחיצת אדם כועס יותר מדי שנים, אחד שתמיד האשים אותי בכעס שלו, גם כשהיה ברור שכעס בא מבחוץ - עבודה, אנשים מקורבים, משפחה... אבל תמיד אני הייתי אשמה, עד שפיתחתי לי הרגל שאם יש מישהו כועס לידי - אני צריכה להרגיע אותו. אני לא מסוגלת לחיות ליד כעס, אני מייד מוכנה להתנצל ולהאפיס את עצמי רק שלא יהיה הכעס הזה. אז אני מתחילה למצוא הסברים הגיוניים, או הגיוניים ככל שאני מצליחה למצוא בהם הגיון, כדי לפוגג את הכעס. לאחרונה יש כאן כעס שאני לא אוהבת, גם אם הוא לא עלי - אני לא אוהבת אותו.
להתרגל לזה שכעס יכול לצאת?
להתרגל לנוכחות של כעס?
אני לא מסוגלת. זו אנרגיה שמוחקת אותי. גם אם ברור לי שהכעס לא עלי, לא על הבנים, הוא פשוט משתחרר החוצה כדי לא להיות פה.
אני יכולה להיות ליד מישהו שזקוק לי לתמיכה, בתנאי שהוא יודע שהוא זקוק לי, שהוא יודע שהוא בתקופת תמיכה. אם זה רק ריאקציה של הטיפול, אז אני כאן. אם זה תחילתו של תהליך שיהיה יותר ויותר מציאותי בחיים שלנו - אני לא מוכנה להכנס לזה. אני לא מוכנה לחיות בחוסר הבנה והתנצלויות תמידיות, אין בזה טעם.
מאתמול להיום היו יותר מדי משפטים של העברת ביקורת, או יותר מדי הבנות שלי שהנה היתה פה ביקורת ואז מיד אני מתנצלת ומסבירה. מאתמול להיום היו יותר מדי הפסקות של דיבור כדי "לא להכנס לזה" - משהו שמעולם לא היה בינינו.
אני מעדיפה לחשוב שזה זמני, אבל הפעם זו לא רק אני עם הרגישויות שלי, הפעם זה אנחנו שנינו, כי משהו עובר עליו ואני לא יודעת מה זה, לא בטוחה שהוא יודע מה זה, לא יודעת אם הוא רואה את זה בכלל.
אני יכולה לתמוך, אני לא מוכנה לשאת באשמה עלומה שהתוצאה שלה הוא חוסר סבלנות, הערות ציניות, ביקורתיות, ואחרי הכל - לשמוע שזה רק בראש שלי. זה המתכון הבדוק לשיגעון.
אני יכולה לפנות אליך, אני כותבת אליך כי אתה הקורא המתמיד שלי -
תבדוק מה עובר עליך, זה משפיע על שנינו.
אני אוהבת אותך. אתה משחק במחשב, תמיד נעים לי לראות איך אתה שקוע במשחק (כמו ילד, כמו הילדים שלי) כולך שם בתוך הסיפור, מפעיל את המוח על כל הנקודות האפורות שלך שלא צריכים אותן ביום-יום, מתכנן אסטרטגיות, הורג את הרעים, מציל את הטובים ומשלים משימה בגאווה וחיוך גדול, או מתעצבן על המחשב שיוצא לך מהמשחק בדיוק לפני ששמרת והולך להלחם שוב גם מול הגחמות המוזרות של המחשב שלך.... אני אוהבת לראות איך אתה כולך בתוך זה, מנקה את הראש מהחיים, נעלם בשלמות לתוך המשחק. כל-כך נעלם, שאני יכולה לכתוב עליך ואתה כאילו לא פה, אבל אתה לידי, וזה הכיף שלי גם.
אני אוהבת אותך כי אתה מי שאתה, אבל בימים האחרונים אתה נעלם לי.
אמרתי לך אתמול, זרקת לי את זה הבוקר בחזרה. אין לי מה להגיד יותר מזה, אתה נעלם לי. אני יודעת שתחזור מתישהו, אבל בינתיים זה קורה, ואני לא ממש יודעת מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
