כל העולם כולו גשר צר מאד, והעיקר לא לפחד כלל

להסיע את הבן לרופאת שיניים (הכל בסדר)

להמשיך ולהסיע את שניהם לאוטובוס, נסעו לעשות קעקוע

ללכת לבנק, לשוק (בזיליקום קונים רק בשוק), לחשמל, לבגדים, לסופר,

לבדוק לוטו ולגלות שזכיתי ב 26 שקלים!!!

לחזור הביתה ולשבת כאן, להעביר את הזמן בדברים בטלים.

הזוגי שלי חוזר מאוחר, הצעיר בפעולה, השניים חוזרים מהקעקוע בנסיעה ארוכה הביתה.

יש לי זמן שלי ואני מעבירה אותו בעריכת בלוג אחר, סתם עבודה שמנקה לי את המוח. קצת יצירתיות.

חשבתי לנוח בצהרים ואחר כך החלטתי שחבל לי על הזמן.

עוד מעט להביא את הצעיר, הזוגי חוזר, אחר כך נוסעת ללמד. הערב יגמר.

עכשיו זה זמן שקט, יש לי עוד שעה של להיות לבד בבית.

אמרתי לו שאני צריכה 10 ימים של לבד כדי לעשות לי סדר בראש.

אמר לי - מה עוצר אותך

אמרתי - התוכניות של יומיום משאירות אותי כאן, כל יום יש משהו לעשות.

אמר - אני הייתי נוסע כבר ביום שלישי.

זה ההבדל בינינו כנראה.

אני לא רואה שמותר לי לעזוב הכל ולנסוע, להעלם מהעולם לעוד 10 ימים.

חושבת כל הזמן (כבר די הרבה זמן) שההעלמות הזו תחזיר אותי במהירות לכאן, במקום להיות כאן אבל לא להיות באמת. אולי עדיף לנסוע ולחזור כמו שצריך במקום לחכות שזה יגיע מעצמו, אבל מה אם אסע ואחזור כמו עכשיו? סתם בזבוז זמן. אני כבר לא מאמינה שאפשר לשנות, אבל משכנעת את עצמי שמותר להאמין שאפשר לשנות, כדי שאוכל לעשות משהו בעניין הזה של שינוי. נראה.

הולכת להנות מעוד שעה של שקט.