לפעמים זה עובר את גבולות היכולת שלי
ואז אני לא כותבת.
יש התחלות שכתבתי והפסיקו אותי
סגרתי את החלון ואת ההתחלה
היום אני סוחבת בתוכי יותר מדי התחלות
אף אחת לא תגיע הנה
כי יש יותר מדי רעש.
אני עייפה, קצת עייפה מהכל שוב
אסור לי להגיד את זה
אסור להגיד כל מיני דברים
השתיקה מתחילה להכנס לי לחיים?
צריכה להיות בסדר כי נגמרת הסבלנות
העולם מסביב לא אוהב אנשים פצועים
ואני כבר אמורה להיות בריאה מזמן.
אין לי זכות, אין לי רשות, אז שותקת.
נכון, זה לא נכון לעשות, אבל הנה גיליתי שזה מה שאני עושה.
אגב, זה גם לא עוזר,
למרות כל המילים שאומרות לדבר רק חיובי
השלילי נמצא שם, גם אם לא חושבים עליו, גם אם לא נותנים לו מקום
הוא שם, הוא חוזר, הוא לא נעלם.
לפעמים לדבר אותו מעלים אותו, לפעמים זה מחזיק אותו בחיים
אז אני כבר לא מדברת, מה יש בכלל להגיד?
יום כזה של התרגשויות ונסיעות
מחנה של הבן, מסיבה של האמצעי
ואני נוהגת בין שדות לבין שכונות יוקרה
מביאה ומחזירה ומפנקת
ועכשיו עייפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
